כמעט שלושה חודשים הם חיים כפליטים במלונות שבדרך כלל מגיעים אליהם לחופשה. הגעגועים למקום המוכר, הרצון לפרטיות והחיבוק שהם מקבלים בחיפה – כך נראים חייהם של המפונים. הכירו את לנה ומשפחתה שהגיעו למלון Bayview

אודיה שווץ פרסום: 17:09 - 25/12/23
משפחת בלינקר | צילום: אלבום פרטי
חמש נפשות בחדר אחד. אלכסנדר ואיתן | צילום: אלבום פרטי

משפחת בלינקר עברה לפני כחודשיים וחצי להתגורר במלון Bayview בחיפה, לאחר שפונו מביתם שרק סיימו לבנות בשלומי. בחדר המשפחתי במלון מתגוררים לנה, בעלה אלכסנדר ושלושת ילדיהם איתן (10), רון (7) ואלין בת השנה. לנה ביקשה שלא נצלם את החדר שלהם אך תנסו לדמיין ארבע מיטות צפופות ולול של תינוקת. בצד הם סידרו לעצמם פינת עבודה קטנה כדי שיוכלו לעבוד מהחדר.

את לנה פגשתי בשעות הבוקר במלון. את הראיון עשינו בחדר ואז עברנו ללובי כדי להכיר את שגרת החיים שלהם טוב יותר. שם היא מבלה את רוב יומה, למעט יציאות לסופר השכונתי שממול, לבית הספר ולמעון.

"אנחנו פינינו את עצמנו משלומי לפני הפינוי הרשמי", היא מספרת איך הכל החל. "היה כבר מלחיץ ונסענו לחברים במרכז, למודיעין וכל הזמן היה רעש של מטוסים. בשבועות הראשונים היה פשוט נורא, הרגשתי שאני לא יכולה לחיות בבית שלי. נעלנו את הבית, תריסים, חלונות, הרגתי שאני בכלוב. בית ענק והילדים ישנו בממ"ד, זה היה פשוט מפחיד".

לנה בלינקר | צילום: רדיו חיפה
"אין רגע לבד". לנה | צילום: רדיו חיפה

עוד בסדרת הכתבות 'עקורים':
>>> הכירו את משפחת בן שטרית משלומי
>>> הכירו את משפחת מצוינים מקיבוץ דן
>>> הכירו את משפחת אביטן משדרות


בשלב מסוים היה אירוע ביישוב סמוך וזה הרגע שלנה החליטה לקחת את משפחתה ולנסוע לחברים ביקנעם. בהמשך הודיעו על פינוי שלומי, והמשפחה עברה לחיפה.

כמה החיים במלון קשים?

"אין רגע לבד. אנחנו סגורים בחדר לכאורה. עד שהתחילו המסגרות היינו פה חמש נפשות בחדר אחד. בעלי יכול לעבוד מרחוק, בחברת הייטק בהרצליה, אז הוא עובד מהחדר. המזל שלנו הוא שלכל אחד יש לפטופ. לילדים היה בהתחלה זום, אכלנו ארוחת בוקר וכל אחד בלפטופ עם האוזניות: אחד על הכורסא, אחד על המיטה, ואני עם קטנטונת שבכלל אין לה סדר יום ולא מצאה את עצמה. במקום במיטה היא ישנה בלול קמפינג, היא מתעוררת בלילה ולמזל הילדים לא מתעוררים".

"אין אינטימיות, זה קשוח"

על שגרת החיים במלון היא מספרת: "הילדים קמים מוקדם לבית הספר וגם בשבת. הם מתפעלים את עצמם, רגילים מהקורונה. עכשיו גם הקטנה לא נותנת לישון. אין לך אינטימיות, זה הכי קשוח, צריך צריכה לחכות שכולם יירדמו ואז יש לנו כמה דקות לבד. פעם ב.. אני יוצאת עם חברה או בעלי אבל בגדול כמעט ולא".

משפחת בלינקר | צילום: אלבום פרטי
עובדים מהחדר במלון. אלכסנדר | צילום: אלבום פרטי

את הבוקר שלהם הם מתחילים עם ארוחת בוקר במלון. לאחר הכנת הסנדוויצ'ים הם יוצאים לבית הספר אליו הם מגיעים ברגל או באוטובוס – תלוי במזג האוויר. ביתם הקטנה בגן ובזמן הזה לנה ובעלה עובדים בחדרם. היא עובדת בחברת הייטק. בשעה אחת הילדים מתחילים לחזור מהמסגרות והם מגיעים לארוחת הצוהריים ולהמשך היום במלון.

את מתגעגעת לאוכל של בית? לניקיונות?

"בשבועות הראשונים גם לא הייתה מכונת כביסה. הייתי עורמת ומסיעה להורים שלי שגרים בקיבוץ לוחמי גטאות. אחר כך ארגנו אחת לכל המלון והיינו עושים סבב ורשימות, זה היה מטורף. אנחנו חמש נפשות, זה כמויות של כביסה. מחליפים לנו פה מגבות ומצעים פעם בשבוע. אני לא מבשלת ומתגעגעת מאוד לאוכל של בית. אנחנו משתדלים להיפגש בסופ"שים עם המשפחות והם מבשלים לנו".

משפחת בלינקר | צילום: אלבום פרטי
"הילדים רגילים להעסיק את עצמם". איתן ורון | צילום: אלבום פרטי

נמאס לכם להיות כאן?

"כן, בטח נמאס! כל יום אותו אוכל בארוחת הבוקר למשל. בבית את יכולה להחליט לעצמך איך את מגוונת. ואם לא בא לך לאכול?! פה אם לא תאכלי, זהו. נתקעת. יש פה מיני מקרר ממש קטן לנשנושים של בין לבין, את לא יכולה לחמם. גם אם הבאתי מאמא שלי אוכל שאני אוהבת אני חייבת לאכול באותו יום".

אתגר נוסף בחיים במלון, הוא הצורך להעסיק תמיד את התינוקת. ביתם בת השנה ושלושה חודשים, יונקת ואוכלת במעון. המשפחה סידרה לה פינה קטנה בחדר כדי שתוכל לשחק אבל לנה מספרת כי היא משתעממת מהר. "אין לה מה לעשות פה, היא הורסת את כל החדר. בבית יש חצר, יש סלון גדול, חדר שינה שלה. גם מבחינת אוכל – אם אני רוצה לתת לה משהו עד ארוחת הערב אין לי מה, רק נשנוש שאני קונה לב בין לבין".

משפחת בלינקר | צילום: אלבום פרטי
"אין לה מה לעשות פה". אלין | צילום: אלבום פרטי

איך מעסיקים את הילדים כל היום?

"יש להם שיעורי בית, זום מבית הספר הקודם של שלומי, קורס אנגלית, יש מורות שמתנדבות ועוזרות עם שיעורי הבית, יש פה חניכים של הנוער העובד והלומד שעושה הפעלות, יש גם מורות חיילות שלקחו פיקוד על המשחקייה. חברים הם הכירו לאט לאט. בבית חמי וחמותי עוזרים, וגם פה כשהבת הייתה חולה, אמא שלי הגיעה לעזור כי הייתי צריכה אוויר".

"יש פה אנשים מקסימים אבל אני צריכה את המרחב"

אחרי שמשפחת בלינקר המתינה שלוש שנים לבית שבו הספיקה לגור רק חודשיים, הם מתלבטים אם לחזור אליו לאור המצב בצפון: "רוצה את הבית שלי, בניתי בית בשבילי, מה אני יעשה איתו עכשיו אם אעבור למקום אחר? זו דילמה אם לחזור אבל מה אני אעשה עם הילדים? יש לימודים וחברים".

החדר של משפחת בלינקר | צילום: רדיו חיפה
הכביסה בחדר של משפחת בלינקר | צילום: רדיו חיפה

עם כל הקושי, לנה מעידה כי עם הזמן הילדים התחילו להסתדר בעיר ולהכיר חברים: "מזמינים אותם הביתה, חיפה מאוד מחבקת ומארחת מאוד יפה. נותנים לנו הרגשה טובה פה". האפשרות שהם יישארו להתגורר בעיר לא עומדת על הפרק: "בסוף זו עיר גדולה. אני לא רואה את עצמי גרה פה, אני צריכה את המרחב, הירוק, הנוף. המזל שלי שזה מלון יחסית קטן, יש פה אנשים מקסימים.

"בסוף הזמן טס, אני מתייחסת לזה כאל משהו זמני. תמיד יש את הרגעים שאני רוצה הביתה, למרחב שאני מכירה אבל אין לי ברירה, אני חייבת להיות חזקה. אני רוצה להאמין שהמדינה תעשה הכל כדי שיהיה בטוח לחזור לשלומי. נכון, זה נמאס אבל משתדלים להיות בתעסוקה ולא לשקוע בבאסה, יש לי שלושה ילדים לתחזק".