בימי שגרה מציע מלון יערות הכרמל חווית אירוח יוקרתית. לפני מספר חודשים הוא נאלץ להתאים את עצמו לדיירים החדשים והקבועים מהקיבוץ בצפון: "הפכנו להיות קהילה אחת: מצובה-יערות הכרמל"

עומר מוזר פרסום: 18:26 - 28/12/23
מלון יערות הכרמל | צילום: עומר מוזר
מלון יערות הכרמל | צילום: עומר מוזר

"מלון יערות הכרמל, אחוזת הבריאות והספא הגדולה בישראל", מתאר הכתוב באתר ישרוטל את המלון ששוכן בלב הנוף ההררי של השמורה. "המלון משתרע על 75 דונמים ירוקים של גנים וחורש ומזה שנים זוכה האחוזה ברציפות בתואר: 'הספא הטוב ביותר במזרח התיכון'".

אז איך קורה שמלון סופר אקסקלוסיבי האוסר כניסה של בעלי חיים וילדים מתחת לגיל 16 הופך להיות ביתם של קהילת המפונים מקיבוץ מצובה בצפון? שחוויה זמנית כמו חופשה הופכת קבועה? שמערכת היחסים בין מארח-אורח ממציאה עצמה מחדש? ואיך שומרים על הקהילה חזקה ומגובשת כאשר אי הודאות מרחפת במסדרונות המלון? שוחחתי עם דיירי המלון והצוות כדי להבין איך זה נראה מבפנים.

"עושים כאן הכל כדי שנרגיש בבית"

"ב-8 לאוקטובר קיבלנו המלצה מראש המועצה, משה דוידוביץ', להתפנות", מספרים אבי ושלומית גוזלן על הקהילה המונה 350 איש. "התפנינו בידיעה ששבוע-שבועיים ואנחנו חוזרים. זה לא קרה, הוגלינו מביתנו לתקופה ארוכה. ב-22 לאוקטובר הוכרזנו רשמית כמפונים ואפשר היה להגיע למלונות שהוקצו לנו, אחד מהם היה מלון יערות הכרמל".

"אנחנו תלושים, בלי עוגנים". שולמית ואבי גוזלן | צילום: עומר מוזר

ידעתם לפני כן שזה אחד המלונות המפוארים בארץ?

"עד היום עושים לנו את המוות על זה. שומעים שאנחנו במלון הזה וחושבים שאנחנו מסודרים אבל אנשים לא מבינים מה זה להיות מפונה. בשבוע הראשון עוד הייתה התרגשות, הקהילה התאחדה מחדש אחרי שבועיים של נדודים אבל בלילות היינו מסתובבים פה כמו סהרוריים, מוכי טראומה, תלושים, בלי עוגנים".

החורש הטבעי הירוק, מסדרונות שופעי אור, בריכה חיצונית ומקורה, ג'קוזי, חמאם טורקי, שירותי אוכל ופעילויות תרבות הם בגדר עטיפה מנצנצת שמחביאה בתוכה הרגשת זרות, פליטות, עקירה שהמילה 'מפונה' לא עושה איתה חסד. "אנחנו לא רוצים להיכנס לזה, כי אנחנו נשקע", מודה שלומית. "מה ששומר עלינו זה שהעתקנו את המנגנונים של הקיבוץ לפה: אני אחראית על החינוך, יש מנהלת קהילה, אחראית על התרבות ומדריכי נוער שדואגים להעסיק את הילדים".

מלון יערות הכרמל | צילום: עומר מוזר
"עושים הכל שנרגיש בבית". מלון יערות הכרמל | צילום: עומר מוזר

איך עובד שיתוף הפעולה עם צוות המלון?

"הם עושים הכל כדי שנרגיש תחושה של בית. אתה תראה שילדים מגיעים ונותנים חיבוק לצוות שמכיר אותנו בשמות, את הסיפורים שלנו, חוגגים איתנו ביחד ימי הולדת ובר מצוות", הם משתפים, "אבל אני אגיד לך מה השתנה מאז היום הראשון שלנו פה? ביקשנו שלא ימלצרו אותנו, שלא יכנסו כל יום לנקות לנו את החדרים, כבר לא נעים לנו. אנחנו כבר לא בדיוק אורחים פה".

"לך תגיד לשף שהוא צריך לטגן בשמן רגיל ולא זית"

מי שקיבלו את פניהם אלו מנכ"ל המלון עופר אגמי, ומי שהפכה להיות האמא והאבא של הקהילה ומגדירה את עצמה כבר כקיבוצניקית מן השורה, מונירה סלום, שב-22 לאוקטובר הוקפצו לפתוח ולהכין את המלון לקבלת המפונים.

"בשלב הראשון עוד לא היה רצון לפתוח את בתי המלון היוקרתיים האלה אך כשהבנו את הצורך – התגייסנו", מספר אגמי. "לישרוטל הייתה אפשרות לבחור את הקהילה שיגיעו אליה והרצון היה קהילה בלי הרבה ילדים, בלי חיות, שיודעים לשמור על המשמעת. זה התלבש נכון על המלון הזה".

"הפכנו לקיבוצניקים". המנכ"ל עופר אגמי ומונירה סלום | צילום: עומר מוזר

המלון, שחווית הניתוק והבידוד מחיי היום-יום מתחילה כבר בדרכים המפותלות המובילות אליו, היה צריך להתאים עצמו לחוויית אירוח שלא הכיר לפני כן. "ביום-יום המלון שונה 180 מעלות: אין טלפונים, אין ילדים, ארוחות גורמה, שקט. עכשיו הכל הפוך: יש צ'יפס ונקניקיות, מגלשות בבריכה, גן ילדים. ממלון יוקרתי שאמור לנתק אותך מחיי היום-יום, חיי היום-יום פלשנו לנו לתוך המלון".

כשהם רק הגיעו, איך התייחסתם לקהילה שנמצאת במשבר?

"לתת להם להרגיש בבית, בכל דרך אפשרית", מספרת מונירה. "במטבח, בחדרים, בפעילויות, כביסה לחיילים, הודעות שבת שלום. אנחנו מבינים שאין יותר קשה מבן אדם שמאבד את הבית שלו. אלה אנשים שהגיעו מבתים גדולים של 200-300 מ"ר ועכשיו צריכים להיות 3-4 נפשות בחדר של 40 מ"ר. לאט לאט הפכנו לקהילה אחת: מצובה-יערות הכרמל".

"כל יום המבורגר וצ'יפס", ארוחת צהריים | צילום: עומר מוזר

מה ההתאמה הכי מאתגרת שאתם מתמודדים איתה?

"להוריד את הרמה", אומר אגמי בחצי צחוק חצי אמת. "לך תגיד לשף שהוא מטגן צ'יפס לילדים בשמן רגיל ולא שמן זית או שצריך לקנות קטשופ, אלה דברים לא רגילים אצלנו. הכל אצלנו לחם כוסמין ומלא, עכשיו זה לחם לבן ופיתות לילדים".

מונירה מוסיפה: "גם למנהלת המשק קשה עם זה שלא מנקים כל יום אז אנחנו עדיין עושים את זה למרות שהם מבקשים שלא. אנחנו לומדים את האיזון ביננו לבינם".

"רוצים הביתה", הילדים של מצובה | צילום: עומר מוזר

לחיות בכלוב של זהב

מחיר ללילה במלון מתחיל ב-1,400 שקלים וממוצע הזמנה הוא ליומיים. מפוני מצובה אוטוטו סוגרים כבר שלושה חודשים ובמקרה הקיצוני יישארו פה, לפי ההערכות, עד סוף יוני.

"זה לחיות בכלוב של זהב", אומרת קורין לוי, בעודנו יושבים באחת מפינות החמד במלון ביחד עם יובל שער ועומרי יניב. "לשבוע-שבועיים זה בסדר. אבל כשאתה חי פה, והחדר שלך הופך להיות בית, והקהילה איתך 24/7 זה קשה. כשהסתובבנו בקניון וכשאמרנו שאנחנו מפונים ליערות הכרמל, הרימו עלינו גבות. נפל לי האסימון שאנחנו נמצאים במלון אקסטרה מפואר ומאז אני בדילמה כי לא נעים לי להגיד שאני פה אבל מצד שני זה לא כמו שזה נראה. עם כל הכבוד למלון ולצוות, בטח שהייתי מעדיפה להיות בבית שלי".

"פותחים עלינו עיניים", קורין לוי, עומרי יניב ויובל שער | צילום: עומר מוזר

"אני מתגעגע הביתה, לחדר לבד"

השעה 15:00 בצהריים, ילדי כיתות א'-ו' חוזרים מבתי הספר במועצה האזורית חוף הכרמל שאליהם נקלטו, אוכלים ארוחת צוהריים בחדר האוכל ומיד ממשיכים לפעילות טבע שארגנה יובל. "אחרי שבוע כבר משעמם לנו במלון", הם אומרים ומיה מוסיפה: "בהתחלה כשאמרו לי שאני הולכת למלון – שמחתי, עכשיו זה סבל. כל יום אוכלים פה אותו דבר, אני לא הולכת להתקרב למלונות בשנה הקרובה".

למה אתם הכי מתגעגעים בבית?

"אני מתגעגעת לחיות שלי – כלב ואוגר", אומרת אחת מהם. "אני מתגעגע לבית שלי, לישון במיטה שלי, לחדר ה'לבד' שלי", משתף השני.

"חזרנו ללינה המשותפת", אביה זימרן ועידית לובט | צילום: עומר מוזר

ומסדנת הטבע לילדים – אני ממשיך לסדנת הכנת שלטים לחדרים בה משתתפים המבוגרים שבקהילה. "כשהציעו לנו לישון באותו החדר – שמחנו",  מספרות עידית לובט ואביה זימרן שחצו את גיל 70, "זה מזכיר לנו את הלינה המשותפת שבה גדלנו. חוץ מזה, החוויה שלנו פה היא כמו לשוט בטיטניק, אנחנו מרגישות בטוחות במלון בזמן שיש זוועה בחוץ".

בצאתי מהמלון התגלה בפני שלט שמסביר על ההיסטוריה של המקום. "בין השנים 1968-1992 הופעל סנטוריום יערות הכרמל על ידי 'ארגון עולי מרכז אירופה', כבית הבראה לניצולי שואה, להם עמדה זכותם לנפוש במקום 21 ימים בשנה". הדמיון רחוק אך מצמרר, אך גם אופטימיות אפשר לשאוב – אם עברנו את השואה ההיא, נעבור גם את זה.