כמעט שלושה חודשים הם חיים כפליטים במלונות שבדרך כלל מגיעים אליהם לחופשה. הגעגועים למקום המוכר, הרצון לפרטיות והחיבוק שהם מקבלים בחיפה – כך נראים חייהם של המפונים. הכירו את מירי נחמיאס שהגיעה למלון 'קדם' עם ילדיה

עומר מוזר פרסום: 13:02 - 28/12/23
משפחת נחמיאס במלון | צילום: עומר מוזר
מירי נחמיאס ושניים מילדיה במלון | צילום: עומר מוזר

מירי נחמיאס פונתה יחד עם שלושת ילדיה ובן זוגה למלון 'קדם' שבטירת כרמל ממושב 'ישע' שבמועצה אזורית אשכול, לאחר שחוותה את התופת מקרוב. "במשך עשרים שעות הייתי במיגונית, עד שהצבא פינה אותי לבית הוריי", היא משחזרת את אשר אירע בשבעה באוקטובר.

"הבית שלי 300 מטר משם", היא מתארת את הרגעים הקשים במיגונית. "אני חושבת לעצמי 'מה אני לוקחת איתי מהבית?'. בתוך הבית – חלונות פתוחים סימנו לי שהיו מחבלים בבית. נכנסתי עם אבא שלי והיה לי סכין ביד אבל זה יעזור לי? אם יצוץ מחבל הוא פשוט יירה בי. באותו רגע, אני מתפללת לאלוהים שאם כבר קורה לי משהו אז שירצחו אותי. בלי אונס, בלי חטיפה, בלי התעללות, שירצחו אותי וילכו".

מירי נחמיאס | צילום: עומר מוזר
"הגעתי למלון יחפה, ללא נעליים". נחמיאס | צילום: עומר מוזר

עוד בסדרת הכתבות 'עקורים':
>>> הכירו את משפחת בן שטרית משלומי
>>> הכירו את משפחת מצוינים מקיבוץ דן
>>> הכירו את משפחת אביטן משדרות
>>> הכירו את משפחת בלינקר משלומי
>>> הכירו את משפחת פרץ משלומי


מה קרה אחרי?

"פינו אותי. החיילים שלפו נשקים, הקיפו אותי והנחו אותי לא להסתכל לצדדים, רק עליהם. אני בטוחה שהיה קרב בגינה שלי. שמעתי את המחבלים ממרחק שאתה ואני מדברים. כשהלכתי להביא מים למיגונית ראיתי שני מחבלים על המדרכה. מזל שאני מכירה את הגינה שלי ואת מקומות המחבוא שם".

לחיות בסיר לחץ

הבית נשאר מאחור. מירי אורזת עדשות לעיניים ומפתחות לאוטו. בהחלטה של רגע, היא בוחרת בצפון ולא באילת כמו שהוצע לה, ומגיעה למלון קדם בשעה אחד בלילה. ללא נעליים, יחפה. "באתי עם הבגדים שהייתי איתם בשישי. מי חושב על איזה דברים לקחת?! אם לא המתנדבים שמחכים לנו פה אם דברים, אני נשארת בלי כלום. לא לקחתי בגדים, קוסמטיקה, איפור, אפילו מברשת שיניים לא הייתה לי. פליט על אמת".

משפחת נחמיאס במלון | צילום: עומר מוזר
"מתגעגע למיטה שלי". יונתן ומירי | צילום: עומר מוזר

הבית של מירי במושב ישע הוא בגודל 250 מ"ר. במלון, היא ושלושת ילדיה חולקים חדר של 30 מ"ר. "יש לי ילד אוטיסט בן 12, אסף", היא משתפת, "עוד ילד בן חמש, מתבגרת בת 15.5 ובן הזוג שלי, שביקשתי בשבילו חדר פרטי כי בכל זאת, הוא לא אבא שלהם. זה סיר לחץ. רק אתמול הבן שלי קיבל התקף, זרק דברים, העיף סדינים, וכל הקומה יודעת שזה קורה. זה קשוח. הכל דבוק, אין זמן לבד. אין פרטיות".

אנחנו יושבים ליד הבריכה המחוממת. מולנו, זוג אוהבים הולך לאיטו, לבוש חלוקי רחצה, בדרך לטבילה. "הם לא מפונים", מירי מעירה מיד, "אנחנו לא נראים ככה, אנחנו עייפים וטרוטי עיניים".

"גם במלון של 200 כוכבים – זה לא הבית"

השעה 13:00 בצהריים, הילדים חוזרים מהמסגרות. יונתן בן ה-5 לומד בגן שהמלון הקים, המתבגרת נקלטה ב'שיפמן', ואסף מגיע עם החונכת שלו. "אני לא מצפה שילמדו, הם לא פנויים ללמידה כרגע, העיקר שיהיה להם מענה רגשי וחברים להיות איתם". יונתן מתיישב על ברכי אימו. "למה אתה הכי מתגעגע בבית?", אני שואל אותו. "למיטה שלי", הוא עונה בחיוך מבויש.

המפונים במלון קדם | צילום: עומר מוזר
חגיגות 12 לאסף במלון | צילום: אלבום פרטי

איך אתם ממלאים את היום?

"אוכלים צהריים, אחרי זה סידורים, חוגים שיש בטירת הכרמל, אולי פעילות מגניבה שיש בחיפה, לפעמים לקניון או לסרט או לחוף. מנסים לייצר שגרה".

בדרך לחדר האוכל לארוחת הצוהריים, עוברים דרך פינה המנציחה את שישה חברי המושב שנרצחו. משפחת נחמיאס חולקת שולחן עם צביקה, מפונה ממושב שתולה בצפון. "תן לי גם מלון של 200 כוכבים, זה לא הבית", הוא אומר את מה שנראה שמייצג את חווית ה'מפונים'.

הפינה לזכר הנרצחים של מושב ישע | צילום: עומר מוזר
הפינה לזכר הנרצחים של מושב ישע | צילום: עומר מוזר

הילדים מטפסים עליה, בן הזוג איתה, ובכוחותיה מעוררי ההשראה היא מחזיקה את החיים שלה, שלא יקרסו. "אני מזכירה לעצמי שאני אוהבת את הילדים שלי כל רגע מחדש, שאני העוגן שלהם, שהם עברו משהו קשה, ולא משנה מה אני עברתי – הם צריכים אותי", היא מוסיפה, "וגם שזה מצב זמני, שזה עוד פרק בחיים שצריך לעבור אותו בצורה טובה. אני רוצה לחזור לעוטף, למועצה, למושב שלי, כי אם לא – זה כאילו שחמאס ניצח. אני בטוחה שנאסוף את השברים ונשתקם".

הכתבה מוקדשת לזכרם של גיבורי 'ישע' שנלחמו במחבלים ושילמו בחייהם: גיל אביטל, ליאור בן יעקב, איתי נחמיאס, ולזכרם של התושבים שנרצחו במסיבה: נועם רביע, יובל רביע, שחר קדמן. יהי זכרם ברוך.