על רקע הדיון בעתירה נגד ישראל בבית הדין בהאג, ולריה גסלב, אוצרת אמנות שמתמחה בדרום אפריקה, מסבירה על ההיסטוריה שהובילה לדיון ההיסטורי: "דרום אפריקה עברה תהליך שאנחנו יכולים ללמוד ממנו"

עומר מוזר פרסום: 12:48 - 11/01/24
ולריה גסלב בעלת הגלריה 'יאללה שולה!' | צילום: עומר מוזר
ולריה גסלב בעלת הגלריה 'יאללה שולה!' | צילום: עומר מוזר

"מי הם שיטיפו לנו מוסר?", שואל הרחוב הישראלי על רפובליקת דרום אפריקה שתובעת את מדינת ישראל על פשעים נגד האנושות ורצח עם שמתבצע ברצועת עזה. "הם יכולים לתבוע אותנו? מדינה שרק בשנת 1994 קיימה בפעם הראשונה בחירות דמוקרטיות, ממשל שהרג יותר מ-600 מאזרחיו כשניסו להתנגד אליו, שלטון שבמשך למעלה מ-40 שנה דגל בעליונות האדם הלבן (למרות היותו מיעוט מספרי ביבשת) והשליט את שלטון האפרטהייד. מי הם שיתבעו אותנו?", תוהים הישראלים.

"הם אנשים שאכפת להם", משיבה ולריה גסלב, אוצרת אמנות שמתמחה בדרום אפריקה העכשווית ופועלת בין חיפה לקייפטאון מאז 2013, "כי החוויה ההיסטורית שלנו מהדהדת את החוויה ההיסטורית שלהם. הם אנשים שכן יודעים שיש סוף לדברים כמו סכסוך והם יודעים אך לסיים את הספירלה הזו בלי מלחמה. אז דווקא מי אם לא הם?".

בית הדין הבין-לאומי בהאג, הולנד | צילום: Shutterstock
בית הדין הבין-לאומי בהאג | צילום: Shutterstock

"כאישה עם כלים רכים", היא מוסיפה, "הייתי מייעצת לדרום אפריקה להשקיע בלספר לישראלים ולפלסטינים את הסיפור שלהם, על ההתגברות, האתגרים, הסיפורים האישיים, ומשקיעה בתרגום של ספרים וסרטים, בשכנוע חיובי. אבל הדיפלומטיה היום היא של בתי דין ומשפטים וזה מעורר התגוננות במקום השראה".

הסיפור של הרפובליקה מתחיל בשנת 1948, כמו ישראל, עם מפלגה בשם 'המפלגה הלאומית' שעגנה באמצעות חקיקה הפרדה גזעית שנקראת 'אפרטהייד', שהאמינה בעליונות הגזע הלבן על השחור או הצבעוני. בשנות ה-80 החל מצב חירום במדינה שכלל התעלמות בוטה מזכויות אדם בסיסות, שהביא לאמברגו ובהמשך לסנקציות כלכליות-תרבותיות מצד מדינות המערב נגד דרום אפריקה עד לביטולו המוחלט של האפרטהייד, ושחרורו מהכלא של המנהיג ומי שנחשב כאבי האומה הדרום אפריקאית, נלסון מנדלה. ב-1994 המדינה החליפה רשמית את המשטר לדמוקרטי.

ולריה בתערוכה באפריקה | צילום: באדיבות המצולמת
ולריה בתערוכה באפריקה | צילום: באדיבות המצולמת

"נעשו רפורמות שונות במדינה: שונה הדגל, הוחלף ההמנון, הוכנסו 11 שפות רשמיות, חוקקה העדפת מתקנת בהעסקה, נוצרו חגים ומועדים לאומיים חדשים. כל התלבושת הזאת שנקראת מדינה – השתנה. הדור שנולד לתוך 94' נקרא FREE BORN GENERATION, ומאז ועד היום זו מדינה שרוקמת ומעצבת את עצמה מחדש. פה מבינים שהיום שאחרי זה לא יום, זה תהליך".

מה אנחנו, הישראלים, יכול לשאוב מהסיפור שלהם?

"קודם כל, שזה אפשרי. אחד הדברים הענקיים שדרום אפריקה נתנה לי זה שהבנתי איך נראה שלום. וכשהבנתי את זה, הבנתי שלא היה לי דימוי של איך שלום נראה. זה היה רעיון שאהבתי אבל המילה היא מילה שחוקה, ואיזה דימוי עולה לראש ששומעים שלום? יונה? בדרום אפריקה הבנתי איך שלום נראה: סיזיפי, לא מושלם, עם הרבה גוונים של אפור, ולפעמים צעד קדימה ושניים אחורה אבל הפואנטה היא שהחליטו לטפל בסיפור ולבנות משהו חדש".

יש בכלל מקום להשוואה בין הסיפור הישראלי לדרום אפריקאי?

"ההיכרות שלי עם המדינה וההיסטוריה שלה עזרו לי לחזור לארץ ולראות את הדברים בצורה יותר טובה, יותר צלולה, יותר מבינה. יש בהחלט דברים שאפשר לראות בדרום אפריקה וללמוד מהם לגבי החוויה בארץ – גם על המנגנונים שיצרו את הדבר שנקרא אפרטהייד וגם על המנגנונים שיצרו את היום שאחרי. דרום אפריקה היא מעבדה מרתקת שעבורי, אחת שרוצה לבנות חברה טובה יותר בישראל, שואבת ממנה המון.

קייפטאון, דרום אפריקה | צילום: Shutterstock
"אני שואבת ממנה המון". קייפטאון, דרום אפריקה | צילום: Shutterstock

"לרוב, השאלה הזו נתקלת בשיחות שאותי קצת פחות מעניינות: האם זה בדיוק אותו דבר – אפרטהייד וכיבוש? אני חושבת שצריך לקרוא לדברים בצורה ספציפית כי יש ניואנסים שבהם הסיפורים שונים אחד מהשני וצריך לקרוא לדבר בשמו המיוחד אבל יש המון השראה, ולא רק מדרום אפריקה. זה טוב לדעת שיש דוגמאות בעולם שרלוונטיות לנו והרלוונטיות הזו לא צריכה להתקבל כהאשמה או כקללה אלא שאפשר ללמוד מהגוונים בין הדמיון ביננו, שיש עמים שעברו חוויה דומה לשלנו ואנחנו יכולים ללמוד מהם".

"שלטי free Palestine? לא רואה את זה כעוין לישראל"

בשבוע השלישי למלחמה בישראל עלתה ולריה על טיסה לכיוון אחד – לדרום אפריקה. "רציתי לשמוע את המחשבות שלי", היא מסבירה. ולריה לקחה איתה מזוודה עם יצירות אמנות של אמני גלריה 'יאללה שולה!' שפתחה השנה בעיר התחתית, שמונה אמניות ואמנים חיפאיים, אותם היא מציגה ומוכרת בדרום אפריקה, ובאמצעות התערוכות מזמינה שיחות על המציאות המיוחדת של חיפה והחזון של חיים משותפים שעליו היא רוצה להאיר זרקור.

את מרגישה אווירה עוינת כלפי ישראל?

"אין פה תרבות עוינת באופן כללי, אנשים כאן מאד רכים ונחמדים מטבעם. בקייפטאון או ביוהנסבורג אפשר לראות סטיקרים או גרפיטי של free Palestine אבל אני לא רואה את זה כמשהו עוין לישראל. צריך להפריד בין תמיכה רגשית בסנטימנט בחברה מדוכאת שנמצאת תחת כח גדול ממנה לבין לפרש את זה כאנטי ישראליות. אם אני נמצאת במסיבה ויש מישהי עם צעיף כפייה, אני לא מרגישה את זה כעוינות כלפיי".

ולריה באפריקה | צילום: באדיבות המצולמת
"אין אווירה עויינת". ולריה על קו חיפה-דרום אפריקה | צילום: באדיבות המצולמת

"יש פה הזדהות עם הכאב והסבל הפלסטיני ורצון לעזור להם", היא מוסיפה. "אני אישית חושבת שמי שרוצה לעזור להם, רוצה גם לעזור לנו, הם רוצים משהו יותר טוב גם בשבילנו. בסוף, גם להגיד שישראל עושה פשעי מלחמה או ציונות זה גזענות שיש בה מטען של האשמה, זו דרך שלהם להגיד שהם רוצים לראות שלום ולא רוצים לראות מוות או דיכוי. הקריאה להפסיק את הטבח בעזה היא טובה גם לכל האימהות של כל החיילים שכרגע לא ישנים בבית. לכולם יהיה טוב כשהמלחמה הזאת תסתיים כמה שיותר מהר".

התערוכה האחרונה שאצרת שם נערכה ב-16 לדצמבר, היום שבו חוגגים בדרום אפריקה את יום הפיוס. זה יקרה גם אצלנו יום אחד?

"זה בלתי נמנע שיהיה שלום, השאלה היא רק מתי. ברירת המחדל של הטבע האנושי היא בשלום. שום סכסוך לא נמשך לעד והעניין הוא רק כמה אנשים מאמינים בזה ומוכנים לפעול לקראת זה".