מיד לאחר הטיפול הראשוני בחדר ההלם העובדים הסוציאליים נכנסים לתמונה. הם משמשים אוזן קשבת לפצועים ומשפחותיהם, ופועלים כדי למנוע פוסט טראומה: "זה קשה, אבל הסיפוק גדול"

אודיה שווץ פרסום: 17:01 - 18/01/24
עו
"הסיפוק גדול". העו"סים של רמב"ם | צילום: רדיו חיפה

העובדים הסוציאליים של בית החולים רמב"ם מלווים את הפצועים שמגיעים מאזורי המלחמה כבר מיום הגעתם. הם מקשיבים למה שעבר עליהם, שומעים את כל סודותיהם ומתחברים אליהם בלב ובנפש. בראיון מיוחד הם מדברים על האתגרים, השיטות היצירתיות ואיך עושים את הניתוק בין העבודה לבית? "זה קשה, אבל הסיפוק הוא גדול".

ענבר זינגר היא עובדת סוציאלית במחלקת טיפול נמרץ של בית החולים. אליה מגיעים מטופלים במצב קריטי ומצב קשה עד קשה מאוד. בשל מצבם, תחילה היא עובדת בעיקר מול המשפחות עד שהפצועים מתחילים לתקשר.

"הליווי והתמיכה הוא עם כלל הסביבה של המטופל – חברים, מכרים ומשפחה", מסבירה זינגר. "אני תמיד מציגה את עצמי. היו מקרים שהגיעו אלינו פצועים מהצפון, וכשהמשפחה שמעה שזה פציעה – היא לא האמינה עד שהם לא ראו בעיניים במחלקה. אני מסבירה הרבה פעמים מה קורה, מי הצוות המטפל, ומתחילים שלב אחרי שלב".

עו
"אני נותנת להם לשאול ועונה בהתאם". עו"ס ענבר זינגר | צילום: דוברות רמב"ם

כשהפצועים מתעוררים – מה הם אומרים?

"זה משתנה, יש כאלה שזוכרים את הפציעה או הפיצוץ שהיה ושואלים שאלות, ויש כאלה שלא זוכרים, רק את השיחה האחרונה למשל עם החייל במוצב. אני איתם, נותנת להם לשאול, להיחשף לאט. בהתאם להתקדמות ולשאלות אני עונה".

"הפצועים לא רוצים להראות חולשה"

זינגר מציינת כי הפצועים מבקשים לדבר מה קרה לחבריהם, מה קרה להם ומה עבר עליהם. הם מבקשים שהמשפחה, אמא או בת הזוג יהיו איתם. "כשאני ניגשת – מתחיל הקשר הראשוני. אנחנו רוצים למנוע את הפוסט טראומה ומנסים לדבר על הדברים כדי למנוע השלכות בעתיד".

עו
"אני משתדלת להיום שם בשבילם". זינגר | צילום: רדיו חיפה

פצועים רבים נאלצים לעבור טיפולים קשים, שדורשים מאמץ פיזי ונפשי רב. חלקם אף נאלצים לעבור כריתה של אחד האיברים בגוף שנפגע. זינגר מספרת על מקרה כזה: "יצא לי לפגוש מישהו שקיבל בהבנה את העובדה שצריך לכרות אבר בגוף, כי כאבה לו נורא הפציעה. היו צריכים להחליט מה לעשות, וממה שאני דיברתי איתו – בגלל הכאבים ובגלל הקושי הוא מרגיש גם הקלה ויוכל להתחיל חיים חדשים. אני משתדלת להיות שם בשבילו ובשבילם. לפעמים הם לא רוצים לשתף את המשפחה, לא רוצים להראות חולשה ואני שם".

"יש להם קושי לשמוע את השפה הערבית"

סנדרה אבו-חמוד, עובדת סוציאלית במחלקה כירורגית פה ולסת, מספרת כי היא נכנסת למערך הטיפולי מיד לאחר חדר ההלם והטיפול הרפואי: "היה לי חייל שליוויתי אותו תוך כדי שתפרו אותו כדי להרגיע אותו. שם מתחיל התפקיד שלנו, ואז הם עוברים למחלקות".

הפצועים משתפים איתך פעולה?

"מהניסיון שלי – אין אחד שלא דיבר איתי. הם מנסים להגיד 'אני בסדר, הכול בשליטה'".

עו
"אין אחד שלא דיבר איתי". עו"ס סנדרה אבו-חמוד | צילום: דוברות רמב"ם

יש איזה סיפור שנגע לך ללב?

"אנחנו תמיד זוכרים את המטופל הראשון. אני זוכרת את המטופל הראשון שטיפלתי בו במלחמה – הוא היה חייל בן 20, בשיריון, היחיד ששרד באירוע. הוא הגיע עם פציעות ושברים בפנים ובאף".

הטיפול הנפשי בפצועים מתמקד גם בניסיון למנוע או לרפא פוסט טראומה: הפלאשבקים שחוזרים מהמלחמה, החרדות והאבל על החברים שנפלו. לצד זאת, לעיתים העובדים הסוציאליים נאלצים להתמודד עם קונפליקטים שנוגעים לזהותם האישית. כך למשל סנדרה, דוברת ערבית, נדרשת לטפל בפצועים שהשפה הערבית מפעילה אצלם טריגרים.

"נכנסתי אחרי פסיכיאטרית שאמרה שיש לפצוע קושי לשמוע מבטא ערבי", היא מספרת. "פגשנו כבר בעבר עם כל מיני מטופלים ואזרחים אבל אני דוברת ערבית, זה להיכנס למטופל שגם ככה קשה לו אז עוד דוברת ערבית? השפה, במיוחד עכשיו, כשהם נפצעו על ידי מחבלים – זה טריגר".

פצוע מפונה באמצעות מסוק צבאי | צילום (ארכיון): דוברות רמב"ם

אז מה עושים?

"צריך לנשום. זה קשה כי אני צריכה לטפל, לבנות אמון. כשאני נכנסת ומציגה את עצמי כסנדרה הם לא חושדים, במסדרון אני נזהרת שלא לדבר ערבית, אני מראה להם שאני איתם, לא נגדם. אין ברירה. אני באה עם ביטחון וכולם מדברים איתי. אמרו לי שעם עובדת אחרת דוברת ערבית הם לא הסכימו לדבר ואיתי כן".

למה דווקא איתך הסכימו?

"או שהוא לא זיהה או שהוא זרם. אני מתרגלת עם עצמי, מרגיעה את עצמי, אני מראה לו שאני נלחמת למענו. יש להם פגיעה באמון באנשים, קשה לתת אמון באדם זר ועוד דוברת ערבית כמוני. אותו חייל סיפר לי על הפציעה, איך קרתה, היה קשה לו להכיר בפגיעות שלו והוא ניסה להראות שליטה אבל אני ידעתי שהוא צריך טיפול נפשי.

עו
"לא מדברת בערבית במסדרון". אבו-חמוד | צילום: רדיו חיפה

"הוא למשל ניסה להגיד שהוא ישן מצוין, לא נזכר בדברים ואין חלומות אבל אני ידעתי שזה לא נכון. אני שומעת מהמשפחה שהם מודאגים, שהוא קם בלילה. היה לנו עוד מטופל שהיה בשטח כל כך הרבה זמן אז כל עובד שמדבר בשפה הערבית הוא קופץ וקם, גם בלילה, עם דפיקות לב מהירות, יש להם סיוטים. יש כאלה שיש להם פלשבקים ואמרו לנו שהם רואים את המחבל מולם".

"זו עבודה שדורשת גמישות ויצירתיות"

אז איך עובד הטיפול בפצועים? איתי לוי, עובד סוציאלי במרפאות חוץ ופסיכותרפיסט, מסביר כי נדרשת הרבה גמישות, יצירתיות והסתגלות. "מקרה של חייל לא דומה לזה שהגיע מהמסיבה או מהקיבוץ בדרום, לכל אחד צרכים אחרים", הוא מסביר.

העובדים הסוציאליים דואגים גם לצרכים הרגשיים אך גם לצרכים הפיזיים כמו למקום לינה למשפחה והתנהלות עם גופים כמו ביטוח לאומי ורווחה.

עו
"שם בצד את החוויה האישית". עו"ס איתי לוי | צילום: רדיו חיפה

"אנחנו עובדים יותר על חלקים סוציאליים – חיבור לקהילה ולחברה – אבל גם מעורבים בטיפול הנפשי", אומר לוי. "כל פעם שיש צורך קוראים לי לתת מענה רגשי. הרבה פעמים הם מאבדים שליטה ברגע שנפצעו, ובגלל הפציעה הם לא יכולים לעשות דברים בסיסים כמו לקום ולאכול. פגשתי רבים כאלה במחלקות השונות באשפוז, הם חוזרים להיות סיעודיים, פתאום צריך לעשות עבורו את הדברים הכי קטנים. זה אובדן שליטה גדול מאוד.

"כעם, החוויה מאוד טראומטית. בניגוד למלחמת יום כיפור, היום הפנייה לטיפול ולצורך הנפשי הוא מוצע מהתחלה וכבר יש לפצועים אפשרות לפגוש אותנו ופסיכולוג".

יש מטופל שנכנס אליך ללב?

"ביום הראשון הגיעו פצועים מהמסיבה. היה צריך להתחיל לפגוש אותם ולשמוע מה היה שם, כי קודם שמענו רק בטלוויזיה. אתה שם בצד את החוויה שלך כדי להיות שם בשבילם, צריך לדעת איך להתמודד. אחר כך התחילו לבוא חיילים והסיפורים לא פשוטים.

הקריה הרפואית רמב
הקריה הרפואית רמב"ם | צילום: רמב"ם

"המטופל שליוויתי הכי הרבה זמן נפגע באחד הקיבוצים בדרום, והיה צריך לעשות התערבות ממוקדת טראומה כי היו תסמינים של טראומה, עד שהוא השתחרר. הוא סיפר לי כל מה שהוא עבר עד הרגע שהוא פגש אותי. אנחנו שם איתם, בשבילם, מההתחלה, עד שהם משתחררים. נלווה אותו עד השחרור ולפני שישתחרר, נעשה מה שאפשר כדי לחבר את המטופל לטיפול רפואי ורגשי בקהילה".

"אני מרשה לעצמי לחשוב עליהם עד שמגיעה הביתה"

בסופו של יום העבודה, העובדים הסוציאליים מורידים את המדים וחוזרים הביתה, אל החיים הפרטיים, אל המשפחה.

איך עושים את ההפרדה בין החיים האישיים לעבודה? מקפידים לא לקחת את הסיפורים הביתה?

זינגר: "זר לא יבין אז אנחנו משתפים אחד את השני, מדברים עם מי שאפשר. אנחנו מנסים לא להגיע טעונים לבית החולים אבל יש לנו רצון גדול להיות שם ולעזור וזו גם הרגשת סיפוק גדול".

אבו-חמוד: "אני מרשה לעצמי לחשוב על זה עד שמגיעה הביתה. עם המפתחות אני שמה גם את זה. זה לא קל, זה קשה אבל אני צריכה לשמור על עצמי שיהיה לי כוח לטפל באחרים".