ראש השנה לאילנות, כיסופים לארץ, תיקון האדם והעולם וערכי הציונות. לאורך השנים ט"ו בשבט קיבל משמעויות שונות. הרב אופק מאיר, מנכ"ל ליאו באק, בטור מיוחד

מערכת רדיו חיפה פרסום: 12:37 - 25/01/24
ט
ט"ו בשבט | צילום (אילוסטרציה): shutterstock

ט"ו בשבט – החג היחידי שבו איננו אוכלים רק כי ניצחנו ואיננו צמים רק כי הפסדנו. חג שכולו אהבת הטבע וחידוד תפקידנו כבני אדם בשמירה על העולם. ט"ו בשבט החל את דרכו במשנה כאחד מארבעת ראשי שנה הקשורים לקביעת השנים, להמלכת מלכים ולהעלאת מעשרות ומיסים לבית המקדש:

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם:
בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ. (משנה, ראה"ש, א', א')

לאחר חורבן הבית התבטל יום המס לפירות האילן, ט"ו בשבט הפך ליום של כיסופים לארץ, ונכתבו לו פיוטים המבטאים את הגעגועים של יהודי הגולה לישראל.

עם התפתחות הקבלה בצפת במאה ה-17 הפך ט"ו בשבט לחג של תיקון האדם והעולם. דרך אכילת פירות טריים ושתיית ארבע כוסות יין אדום ולבן ביטאו המקובלים את התפתחותו הרוחנית של האדם, תוך חיבור לארץ ולניצוץ האלוהי שבאדם ובטבע. בגולה ציינו את סדר ט"ו בשבט באכילת פירות יבשים מהארץ (כמה אירוני שהיום אנו אוכלים פירות יבשים המיובאים מתורכיה ולא מפירות הארץ הטריים).

הרב אופק מאיר, מנכ
הרב אופק מאיר, מנכ"ל ליאו באק בחיפה

בתחילת המאה העשרים עלה ט"ו בשבט לארץ והפך לחג הנטיעות (אף על פי שאין זו עונה מתאימה לנטיעות), וביום ט"ו בשבט תש"ט נוסדה כנסת ישראל. בימינו חוגגות תנועות ההתחדשות היהודית בישראל את ט"ו בשבט על פי הסדר שנכתב בצפת, עם דגש על ערכי איכות הסביבה וערכי הציונות המתחדשת בישראל.

בפתח ספר בראשית יש שני סיפורי בריאה – בראשון תפקידו של האדם הוא לכבוש ולרדות בטבע: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה…" (בראשית כ"ח), ובשני לשמור על הטבע: "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". (בראשית ב' ט"ו).

שתי אנרגיות אלה לכאורה מנוגדות אחת לשנייה. הראשונה מבטאת עליונות על הטבע ושעבודו לצרכי האדם, והשנייה מבטאת חיבור עמוק לטבע והגנה עליו מפני ניצול ודילול משאביו רק כדי לייצר רווחה כלכלית לאדם.

שנתברך כולנו בחג זה בברכות מתהילים ומהנביא מיכה הלקוחים מעולם הדימויים של הטבע: "וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֢וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י־מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ" (תהילים א' ג').

"וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ–וְאֵין מַחֲרִיד" (מיכה ד', ג'-ד').

בתפילה להחזרת החטופים לביתם, לשלומם של חיילי/ות צה"ל, להחלמתם של כל הפצועים, ולסיומה של המלחמה. חג שמח של צמיחה התחדשות ושלום.

כותב הטור הוא הרב אופק מאיר, מנכ"ל ליאו באק בחיפה.