הם ראו את התופת בעיניים ופגשו מקרוב את אדריכלי השואה. הם מספרים כי מתקפת הטרור בדרום וחטיפת הילדים מעלה בהם זיכרונות: "אני שוכב במיטה ושואל איפה כפיר ביבס?"

עומר מוזר פרסום: 18:36 - 27/01/24
"מבינה מה עברה אביגיל שהוחזקה בשבי", קתלין ריינר | צילום: עומר מוזר

ברקע הטלוויזיה מרצדת, כותרת מאחד מערוצי החדשות מדווחת: 'מספר מקרי האנטישמיות בעולם זינק'. בחדר יושבת קתלין ריינר בת ה-88, ניצולת שואה שחוותה את האנטישמיות של אז שהובילה אותה אל התופת של מחנה בירקנאו, אל האכזריות של ד"ר מנגלה, אל הייסורים שלא מרפים ממנה עד עצם היום הזה.

"השואה תמיד איתי", היא אומרת בראיון לקראת יום השואה הבינלאומי שצוין היום (שבת). "התמונות שעלו מהטרגדיה שחווינו בשבעה באוקטובר בוודאי העלו בי את המחשבה על מה עברתי כשהגעתי לאושוויץ-בירקנאו: ילדה בת 7, בוכה, בלי היד של אמא, אני לא אשכח את זה לעולם. כל עוד אני אחיה, השאלות 'למה אין לי אבא מגיל 7?', 'איפה סבא וסבתא שלי?' 'מה קרה לבני הדודים שלי?' לא יעזבו אותי".

קתלין בת שנה עם משפחתה | צילום: אלבום משפחתי
קתלין בת השנה עם משפחתה | צילום: אלבום משפחתי

השאלות שמפריחה קתלין אל האוויר מובילות אותי לילדה אחרת, בת 4, אביגיל עידן, שהוריה נרצחו במתקפה והיא עצמה נחטפה לשבי חמאס ושוחררה לביתה לאחר 51 ימים. "אני מבינה מה זה ילדה קטנה שיום יום נמצאת בפחד, לא אוכלת, לא יודעת אם יהרגו אותה, אני מבינה מה זה אומר שיום אחד מרגיש כמו נצח".

האם באמת יש מקום להשוואה בין השואה לשבעה באוקטובר?

"השיטה שלהם שבה רצחו אנשים חפים מפשע בפסטיבל ריקודים, לשרוף את הקיבוצים, לכרות ראשים, להרוג תינוקות ושנאה כלפי יהודים – זה הכל שיטה של גרמנית הנאצית".

על כריכת הספר 'ילדה אבודה באוושויץ' | צילום: אלבום משפחתי
על כריכת הספר 'ילדה אבודה באוושויץ' | צילום: אלבום משפחתי

דמיון מצמרר בא לידי ביטוי בזיכרון של קתלין מתוך רכבת המובילה אותה ואת אימה מהונגריה למחנה ההשמדה אושוויץ: "היינו בערך 100 איש במקום סגור, כמו חיות. אתה יודע מה זה? היו כבר המון מתים מסביב, שני חלונות קטנים, בלי אוויר. אני נזכרת ובא לי לבכות, אני רק חושבת על אמא תפסה אותי בסוף הקרון וקירבה אותי לחלון כדי שיהיה לי קצת אוויר, איך אני יכולה לשכוח דבר כזה?".

איך ממשיכים לחיות אחרי טראומה כזו?

"אני אגיד לך מה שלמדתי מאמא שלי: אסור להרים ידיים", היא אומרת בקולה השבור מדמעות. "כמה מכות שאני קיבלתי מהקאפו – מי אם לא אני יודעת מה זה פחד, מה זה כאב, מה זה רעב? אבל אסור להרים ידיים! כל מה שנשאר לי זה להאמין ולבקש מאדוניי שאלה שחוו את המתקפה יוכלו לחיות חיים נורמליים, כמו שאני קיבלתי מהרוצחים הנאצים את החיים שלי במתנה, ככה גם הם. אני מקווה שלעולם לא נחווה שוב טרגדיה כזו".

לבד בעולם בגיל 11

בגיל 11 נשאר דוד אליעזר לבד בעולם. אביו נרצח ממכת חרב ברזל של נאצי, אחיותיו הגדולות ברחו מארץ מולדתם מולדובה, והוא עצמו נשלח לבית ילדים בטרנסילבניה – שם העביר את שנות המלחמה. "אני זוכר את הכל", הוא אומר ממרום 88 שנות גילו. "אני ילד קטן, על הידיים של אבי, והגרמנים העבירו אותנו בעזרת עגלות של סוסים מביתנו לעיירה סמוכה. בתוך העגלה ראיתי ידיים, רגליים, מתים, זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם הגרמנים".

"בלילה אני חושב איפה נמצא כפיר ביבס?", דוד אליעזר | צילום: עומר מוזר

אותה פגישה חקוקה עמוק בנימי נפשו של דוד. "לפעמים אני שוכב במיטה ומשחזר את כוח ההישרדות שלי", הוא מספר בדמעות שחונקות את הגרון ולפתע משחרר צעקה, "והיום אני שוכב במיטה ושואל איפה כפיר ביבס? איפה הוא? ריבונו של עולם! אני התחננתי לאלוהים שלא יכניסו כח רגלי לעזה.

"בשואה היינו ברווז ללא נשק, ללא כח התנגדות, חסרי אונים, שיכלו לעשות איתנו מה שרצו אבל עכשיו יש לנו מדינה. אפשר להגיב להם עם טנקים, עם תותחים, עם מטוסים אבל רק לא כח רגלי שיחזיר אותנו להיות ברווזים חסרים אונים. עובדה, תראה את ה-21 החיילים שנהרגו בבת אחת בקרב, חיפשו חתיכות בשר של חיילים, אתם שכחתם? שכחתם כמה החיים שלנו חשובים? תנחית על עזה מה שאתה רוצה אבל רק לא כח רגלי".

שירי, ירדןף כפיר ואריאל ביבס | צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים
"שוכב במיטה ושואל איפה כפיר?". משפחת ביבס | צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

הבכי בא והולך מעייניו של דוד. הוא דומע כאשר מדברים על חללינו או חטופינו כאילו הוא בוכה על עצמו, על הילד שנאלץ להסתדר לבד בעולם בגיל 11. "אני נשבעתי, בכח ההישרדות שלי, שמה שקרה לי לא יקרה לילדים ונכדים שלי".

תהיה לנו תקומה מהשבעה באוקטובר?

"ודאי, חייבים לקום, ללמוד לקח ולהיות מוכנים. תמיד".