איך מתנהגות משפחות המפונים השונות מתנהגות בחדר המלון הקטן? זו השאלה שגרמה לצלמת מוריאל עציוני, מפונה בעצמה מקיבוץ דן, לחזור לאחוז שוב במצלמה: "יש תחושה של פליטות, אי הוודאות מרחפת"

עומר מוזר פרסום: 08:48 - 08/02/24
חווית פליטות | צילום: מוריאל עציוני
חווית פליטות | צילום: מוריאל עציוני

ביום-יום מוריאל עציוני היא צלמת מקיבוץ דן הסמוך לגבול לבנון. חודשיים לאחר הפינוי שלה, של משפחתה ושל כל קהילתה מהקיבוץ למלון דן כרמל בחיפה בעקבות המלחמה, היא שבה להחזיק את המצלמה בכדי לתעד מקרוב את חווית הפליטות של משפחות הקיבוץ.

בראיון לקראת יום המשפחה שיחול מחר – היא משחזרת: "מהרגע שנכנסתי למלון וקלטתי בעיניים של הצלמת את האור, הבנתי שיש פה רעיון לפרויקט אבל לקח לי זמן, פיזית ונפשית, עד שהוצאתי את המצלמה מהתיק. לא היה לי חשק אבל הרגשתי חובה לעשות את זה".

הרגשת החובה נבעה מצורך אישי לתעד תקופה היסטורית בחייה, בחיי משפחתה ובחיי הקיבוץ. "רציתי שיהיה לנו תיעוד של התקופה הזו בתור קיבוץ". אחת התמונות לוכדת היטב את הקונפליקט שבו הם שרויים, ובה רואים חדר מלון מבולגן, עמוס חפצים, וליד שולחן העבודה יושבת אמא עם פרצוף מרוכז אל מול מסך המחשב, שלידו נמצא ארון מראה, ממנו ניבטות דמויות בנותיה המסתכלות על טלוויזיה אך נראה כאילו הן מסתכלות במבט מרוכז אל האמא. "התמונה הזו היא שתי תמונות בתוך פריים אחד, שני עולמות המופרדים על ידי מראה ויוצרים תמונה רחבה יותר", מסבירה מוריאל.

הבנות מביטות אל אמא? | צילום: מוריאל עציוני
הבנות מביטות אל אמא? | צילום: מוריאל עציוני

מה חיפשת לספר בתמונות?

"רציתי להיות זבוב על הקיר בחיי המשפחות. לראות איך משפחות שונות מתנהגות על אותו רקע של חדר בית מלון, איך המיטה חוזרת בכל פריים ונהיית הסנטר של החלל, ואיך כל אחד מסתגל וגורם לחדר במלון להרגיש כמו בית.

"לדוגמא לי היה חשוב להוציא את כל הבגדים מהמזוודה ולסדר בארונות, לעומת בעלי שבמשך שבוע לא פרק את המזוודה שלו. מהר מאד הבנתי שאני רוצה לתעד את התקופה הזאת שלא הולכת להיגמר כל כך מהר".

מוריאל עציוני | צילום: יעל קימחי

יש מכנה משותף לכל המשפחות שצילמת?

"הכל. יש משהו מאד אותנטי בזה שהדברים דומים אחד לשני. הגעתי בשעות הבוקר, בזמן היציאה למסגרות, וראיתי את סידורי הבוקר שחזרו אצל כל משפחה". מעל השגרה שסיגלו לעצמם המפונים, מרחפת אי הוודאות בשאלת החזרה הביתה. "זה כל הזמן איתנו. אני כאילו אומרת לעצמי שאין לי מה לחשוב על זה כי לאף אחד אין תשובה אבל מצד שני אי אפשר להפסיק לחשוב על זה".

"מתגעגעת לפתוח את הדלת ושיש שבילים"

בפריים צבעוני, במהלך היום, נראית ילדה יושבת על קצה המיטה בחדר ומצחצחת שיניים. הפעולה האוטומטית מאפשרת לעיניה לבהות ולמוחה להפליג למקום אחר, לבית בצפון שהפך לשטח צבאי סגור. "בפריים הזה יש תחושה של פליטות", היא מציינת. "זה לא עושה טוב לילדים להיות כל כך הרבה זמן במלון. הילדים שלי לא הסכימו בחודש האחרון להיכנס לחדר אוכל, ראו עליהם את המחנק".

צילום: מוריאל עציוני

מה שלושה חודשים בחדר אחד עושים למשפחה?

"זה הרבה לחץ, הרבה ויתורים, זה המון זמן משפחה שלימדו אותי שיעורים. למדתי כמה אני בן אדם של בית, שיש לי יותר סבלנות ממה שחשבתי שיש לי ועל כמה בעלי הוא איש משפחה מדהים".

למה את הכי מתגעגעת בבית?

"לפתוח את הדלת ושיש לי דלת, ושבילים, אני הולכת ברגל ממקום למקום. אני זוכרת ששבועיים לפני שהכל התחיל פתחו בית קפה וחדר כושר בקיבוץ ואמרתי לעצמי שיש לי פה הכל, שזו בועה של גן עדן. והיום, גם אם נחזור לקיבוץ, אני חושבת שהתחושה הזו לא תחזור איתה".

צילום: מוריאל עציוני
צילום: מוריאל עציוני
צילום: מוריאל עציוני
צילום: מוריאל עציוני