במשך חמישה ימים שכב רס״ן (במיל׳) דור זימל בבית החולים כשהוא פצוע אנוש מטיל שנורה למתנ״ס בו שהה בערב אל עראמשה, עד שנפטר מפצעיו. בזכות כרטיס אדי עליו חתם, הוא הציל במותו שבעה אנשים. לסבתו, שפרה זימל, נפער חור מדמם בלב והיא רק רוצה להמשיך ולהנציח אותו

בתיה גלעדי פרסום: 08:31 - 12/05/24
סבתא ונכד. שפרה ודור זימל ז
סבתא ונכד. שפרה ודור זימל ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

עוד כמה שעות תציין מדינת ישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, וגם סבתא שפרה זימל מקרית מוצקין, מצטרפת למשפחת השכול. נכדה, רס״ן (במיל׳) דור זימל מאבן יהודה, בן 27, סגן מפקד פלוגה בגדוד 8103, חטיבת עציוני (6), נהרג לאחר התקפת טילים מתוזמנת היטב מלבנון, אשר תפסה אותו ואת פלוגתו בהפוגה במתנ״ס בערב אל עראמשה לפני פחות מחודש.

זימל נפגע ב-17 באפריל והוגדר פצוע אנוש כשפונה לטיפול בבית החולים בנהריה. חמישה ימים אחר כך, למרות מאמצי הרופאים, הוא נפטר מפצעיו. לפני שנקבר, הצליח זימל להציל שבעה אנשים, בזכות כרטיס אדי עליו חתם לתרומת איברים.

סבתו, המתגוררת בקריית מוצקין, היא פנסיונרית של מערכת החינוך לאחר שחינכה דורות של ילדים בקרית ים, והיא חולמת על הנצחתו באמצעות מערך שיעור במערכת החינוך ולא רק.

״דור וליאור אחותו הם תאומים, שניהם הנכדים שלי״, מספרת זימל, ״הם נולדו במוצקין לפני 27 שנה, אחר כך הם עברו לטבעון ובעשור האחרון הם גרים בקדימה-צורן. הוא היה מושבע על הארץ, מורעל על הצבא. פתגם חייו היה ׳טוב לחיות בעד ארצנו׳. דור היה צריך להתחתן עם חברתו מזה 5 שנים שיר, בחורה מדהימה מזכרון יעקב. והכל נקטע״, אומרת זימל בכאב.

״לדור היו שלושה כובעים, הכובע הרציני ביותר היה של המילואים, של הצבא. ב-7 באוקטובר הוא ארז את עצמו וסחף איתו את כל החבר׳ה, לא חיכה שיקראו לו. הכובע השני היה של סטודנט למשפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן. בשבוע הבא יתקיים טקס, הוא היה מצטיין דיקן. הוא היה בשנה שלישית אבל בעצם לא התחיל אותה בגלל המילואים. הוא נלחם עם הדיקן שיבואו לקראתו כי הוא עכשיו במילואים והוא לא יכול להפסיד. הכובע השלישי הוא נבחר לנהל את קמפיין הבחירות של ראש המועצה של אבן יהודה וקיבל משרה של יועץ אישי. ואת שיר כמובן. שאלתי אותו איך יסתדר עם כל הדברים״.

נשמע שהיה לכם קשר מיוחד.
״כן, היה לנו קשר מיוחד, הוא היה מגיע אלי בדרך מהמרכז ומספר לי שהוא שומר על עצמן ושלא אדאג. ובאותו יום נאחס במתנ״ס בערב על עראמשה, הם באו לגיחה, לקצת מנוחה. ואין שם אזעקות ואין התראות ונחת עליו טיל והיה קשה מאוד לפנות וקשה לתת עזרה. הוא הגיע לבית החולים בנהריה כשהוא מוגדר עם מוות קליני. הספקנו להיות סביבו חמישה ימים, הבאנו את הזמר טונה (איתי זבולון; ב"ג)והבאנו את הכלב שלו, מתוך תקווה שהוא יתעורר למרות שידענו שאין לזה עתיד טוב. וכל הזמן הצבא היה סביבו והסטודנטים עד הרגע האחרון״.

הוא תרם איברים והציל חיים.
״הוא תרם איברים והיום שבעה אנשים חיים בזכותו. היה לו כרטיס אדי, ידענו על זה. יש לו אחות תאומה ויש אח צעיר שהתגייס לחיל הים לפני חודש בערך. ולי האבל נורא נורא קשה. הלב מדמם. אני כל יום פוחדת להדליק טלוויזיה ולראות חדשות, אלו ילדים בני 18 שהולכים לנו ואנשי מילואים עם משפחות, אבל איך אומרים? אולי זו קלישאה אבל אין לי ארץ אחרת״.

הבאנו את הזמר טונה ואת הכלב שלו, למרות שידענו שאין לזה עתיד. שפרה ודור זימל ז
הבאנו את הזמר טונה ואת הכלב שלו, למרות שידענו שאין לזה עתיד. שפרה ודור זימל ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

יש נחמה בהצלת החיים?
״יש נחמה כי פתאום לראות תינוקת וחייל חיים בזכותו, והלב שלו שפועם אצל אדם אחר. עכשיו צריך להנציח אותו, ללמד עליו. אני רוצה שיהיו הרצאות עליו ועל המורשת שלו, בבתי ספר, אולי גם מקומות על שמו, אבל חשוב להעביר את המורשת שלו. הוא היה פשוט מורעל על הנושא של הצבא. וכל ההכנות לחתונה נקטעו, זה קשה. הוא היה צעיר אבל גם אני למדתי ממנו. למדתי הרבה על ערכים, על אהבת המדינה. הוא אף פעם לא דיבר על הפחד, אמר לי ׳אני בסדר אל תדאגי׳. קיבלתי את ההודעה על הפציעה מהבן שלי שצלצל בשעה לא שגרתית כשהייתי במועדון הפנסיונרים שאני הולכת אליו, הבנתי שמשהו קרה. ואז הוא אמר דור נפצע. הוא לא אמר לי איך ולא אמר את המצב, נסענו לבית החולים, ראינו שם את ארץ ישראל היפה והערכית. כל הכבוד לכל האנשים שם, אבל זהו. נשאר חור מדמם בלב״.

פגשתם את המושתלים?
״זה היה נורא מרגש, בלוויה היה אח של חייל בן 24, אבא לילד, שהיה בטנק ונפגע בריאות. הוא קיבל את הריאות של דור. אחר כך הוריו פגשו גבר בן 56 שקיבל את הלב של דור, ותינוקת בת שמונה חודשים שניצלה בזכותו. קשה להבין בין איך אדם אחד יכול לתת חיים לשבעה אנשים וכמה שכרטיס אדי חשוב. פעם לא הייתה מספיק מודעות, אני מקווה שעכשיו תהיה יותר״.

ועכשיו מגיע יום הזיכרון.
״זה נורא קשה. אני שואלת את עצמי איך נעבור את היום הזה. הוא קבור באבן יהודה כי הוא הרגיש שהוא חלק מהמקום, אני אגיע לשם כמובן אבל הטקס יהיה בצורן. למחרת נעלה לבית הקברות וצריך להמשיך לחיות, אבל חיים אחרים, לא מה שהיה. לצערנו זאת המציאות פה״.