יוסי צור, שבנו אסף ז"ל נרצח בפיגוע בשד' מוריה, מתקשה לתפוס את הזמן שחלף, ומדמיין מה היה כותב היום בנו, שהיה צריך לחגוג 32, בפייסבוק
היום, ה-5 במרץ, מציינת חיפה 15 שנה לפיגוע הטרור הרצחני בקו 37. בצוהרי אותו יום, נעצר אוטובוס אגד, בו נסעו תלמידים רבים ששבו מבתי הספר לבתיהם, בתחנה בשדרות מוריה, בסמוך להצטלבות הרחובות שמשון וצפרירים. בעוד הנוסעים עולים לאוטובוס, פוצץ מחבל מתאבד מארגון חמאס חגורת נפץ שהיתה עליו, במשקל של כעשרה קילוגרמים, במרכזו של האוטובוס – ורצח 17 בני אדם. הרוגי הפיגוע נטמנו בחלקה מיוחדת השמורה לקרבנות פיגועים ופעולות איבה, בבית העלמין בעיר, ובמקום הפיגוע בשדרות מוריה הוקמה אנדרטה לזכרם.
הנה דברים שכתב יוסי צור, שבנו אסף נרצח בפיגוע, והוא בן 17 בלבד:
"הפיגוע הזה שינה את חיינו. בבת אחת, מאז אותו יום שחור שנכפה עלינו, חיינו הפכו שונים, אחרים, מלאי כאב וגעגועים. עברו 15 שנה. רוצחים השתחררו מהכלא, תינוקות הפכו גברים, הקרחונים נסוגו מספר מטרים, הטכנולוגיה לא דומה בכלום למה שהיה אז; נדמה לפעמים, כי זה היה אך אתמול – ובכל זאת, עברו כמעט שנות דור. לי זה עדיין בלתי נתפס, קשה להאמין. במוחי אני זוכר ילד בן 17, עם המחוות והדיבור וההתנהגות של בן 17, אבל שאני זוכר שהשנה נזכור את יום הולדתו ה-32, אני נשאר חסר מילים ומבולבל, לא מסוגל לסגור את הפער, לא מסוגל לגשר על ההבדל. אנחנו חיים בעולם ורואים את הכל משתנה, החברים שלו מבית ספר שמתחתנים ונולדים להם ילדים, את הטכנולוגיה שלא הכיר; אני תמיד מנסה לדמיין מה היה כותב בפייסבוק שלא היה אז, מה היה מעלה לאינסטגרם שלא היה אז. העולם השתנה, ורק אסף נשאר בן 17, צעיר לנצח.
הכאב לא עובר ולא נעשה קל יותר במשך השנים. כשאסף נרצח, שמו על כתפי משא כבד וכל שנה נוסף לו עוד ועוד משקל, עד מתי אוכל לשאת את המשא? עם השנים הזיכרונות מתעמעמים, חלקם נעלמים, חלקם משתנים. עם השנים הגעגועים גדלים ומתעצמים. הכאב שבנוי מזיכרונות וגעגועים נשאר איתנו כל הזמן, חלקיו משתנים, מקשים על החיים, מדירים שינה מאיתנו, גורמים לחשוב על מה היה אם ואילו ואיך היו חיינו יכולים להיות אם היה אחרת.
אסף היה בן 17, ואני זוכר אותו ככזה. חי את החיים ונצמד לילדים החיים. נולד לנו נכד שמשנה סדרי עולם, אחרי הפיגוע נולד לאסף אח נוסף, איתן, והיום אנחנו מתכננים לו את בר המצווה. החיים מתנהלים בשני עולמות מקבילים, אחד נורמלי, רגיל כמו של כל אחד; והשני עולם ה'מה אילו', והכאב שצמוד לשאלות חסרות התשובה.
החמישה במרץ 2003 היה יום אביבי, חמים ויפה. השמיים הכחולים חייכו, כי לא ידעו מה מחכה בסופו. השישה במרץ היה יום חורף גשום ואפור; כמאמר הקלישאה, השמיים בכו. למחרת הפיגוע התקיים יום של לוויות. יום הלוויות התנהל מבוקר עד ערב, כל משפחה התבקשה לבחור מקום קבורה בחלקה וקיבלה שעה מהחפ"ק העירוני. שני שרי ממשלה ליוו את הלוויות אותו יום, הראשון בחצי יום הראשון והשני בחצי השני. מסע הלוויה התחיל בשער ברוש, אלפים ליוו את הלוויות, רבים עשו את הדרך בין שער ברוש להדס כמה וכמה פעמים.
מדי שנה, עם תחילת השנה, מתחילים להתארגן על יום האזכרות, רוב המשפחות בוחרות לעשות אזכרה ביום שישי הקרוב לתאריך השנה, וכדי שלא יהיו התנגשויות של אזכרות באותה שעה אנו מתאמים את המועדים ואף תולים טבלה בשער הכניסה לחלקה, כדי שמי שצריך ידע ויתכנן. וכמו באותו יום של הלוויות, גם ביום האזכרות אנשים נכנסים ויוצאים, חלקם עוברים מאזכרה לאזכרה.
בשנת 2003, 17 הרוגים בפיגוע היה פיגוע 'רגיל'. היינו רגילים, ואפילו יותר מדי. כמה שעות לאחר הפיגוע, החיים היו חוזרים למסלולם, הרחוב היה נשטף, האוטובוס היה נגרר ולמי שהגיע מהחלל החיצון היה נדמה כאילו לא קרה כלום. היום, לעומת זאת, יש פיגועי בודדים והתוצאות של פיגועי הדריסה והסכינאות הם במספרים קטנים בהרבה. יש התרגשות ציבורית מכל הרוג, שלא לדבר עם שלושה בני משפחה, כמו לדוגמה בפיגוע בחלמיש. הזיכרון הציבורי שכח שבשנת 2002, במסעדת מצה בחיפה, נרצחו אב ושני בניו, ובאותו יום אב, בנו ובתו; בשנת 2003, במסעדת מקסים, נרצחו חמשת בני משפחת אלמוג, שלושה דורות של המשפחה; באותו יום ובאותו מקום נרצחו חמשת בני משפחת זר אביב מיגור, שלושה דורות של המשפחה.
לכאורה, חיינו חיים רגילים. אבל מתחת לפני השטח, אפשר לראות דברים אחרים. 15 השנים שחלפו שינו את חיינו ואת המבט של כל המשפחות על הנעשה בחיי היום יום. שתי משפחות חזרו בתשובה, אחד האבות נפטר משברון לב, חלק מהמשפחות עברו דירות וערים, והשאר מתמודדים, כל אחד באופן שונה, כלפי החדר של החלל. אחרים מתמקדים בכמה וכמה אירועי הנצחה מסוגים ודרכי הנצחה שונות. קבוצת 'שלושת האבות', שצמחה מתוך קבוצת המשפחות, פעילה בנושאים לאומיים והיתה ממובילי ההתנגדות לשחרור מחבלים בתקופה לפני עסקת שליט. היא עוסקת כמו גם בנושאים מוניציפליים, כמו הנצחה וטקסים.
אנחנו מרגישים כי היחס של המערכת והתקשורת לשכול ישן שונה מאשר אל מול שכול חדש, לא בטוח למה, לטעמנו, הקושי גדל עם עבור השנים. הגעגועים גדלים, הזיכרון המתעמעם מכאיב מאוד, הזמן אינו רופא ואין החלמה מהאבדן".
בפיגוע בקו 37 נרצחו 17 בני אדם, ואלו שמותיהם: מוטי הרשקו, בן 41, מחיפה; תום הרשקו, בן 16, מחיפה; מרים עוטור, בת 27, מחיפה; אליזבטה קצמן, בת 17, מחיפה; סמדר פירסטטר, בת 17, מחיפה; טל קרמן, בת 17.5, מחיפה; סמ"ר בארי עובד, בן 21, מראש פינה; סמ"ר אליהו לחם, בן 22, מחיפה; קמר אבו חמד, בת 12.5, מדלית אל כרמל; דניאל הרוש, בן 16.5, מצפת; מיטל כתב, בת 20, מחיפה; יובל מנדלביץ', בן 13.5, מחיפה; אסף צור, בן 17, מחיפה; אביגיל לייטל, בת 14.5, מחיפה, אזרחית ארצות הברית; מרק תקש, בן 54, מחיפה; אנטולי ביריקוב, בן 20, מחיפה; ומורן שושן, בת 20, מחיפה.
יהי זכרם ברוך.
כתבות נוספות
