לבד בראש הכוח, באפלת הלילה, ותחת אש האויב המצרי. סיפורו המדהים של שלומי ערמן ז"ל, שביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית, הצליח לעמוד במשימה, ומצא את מותו בנסיבות טראגיות. לזכרו

מערכת רדיו חיפה פרסום: 12:28 - 17/04/18

שום דבר לא הכין את שלמה (שלומי) ערמן לבוקר ה-6 באוקטובר 1973, יומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. ערמן, אז חייל צעיר בצה"ל, שירת כסמל מחלקת טנקים במעוז "אורקל", הצפוני ביותר על גדות תעלת סואץ. האש המצרית היכתה במוצב, וגבתה את חייו של מפקד המחלקה, ומי שהיה שם כדי לתפוס את הפיקוד, היה ערמן.

הוא נולד בחיפה, בשנת 1953, בשכונת נוה שאנן, בן בכור במשפחה של ארבעה אחים. את שנותיו ביסודי העביר בבית הספר "הקישון", כילד חובב קריאה, כדורגל ובניית טיסנים ודגמי מטוסים. הצטיינותו בלימודים הובילה אותו למעבר לבית הספר הריאלי, וכנער היה פעיל חברתי, כחניך ובהמשך כמדריך בתנועת הצופים. בני משפחתו וחבריו מאותן שנים, מתארים אותו כנער שקט, מופנם, חייכן וצנוע, שאוהב את המדינה הצעירה שבה נולד.
ארבעה ימים בלבד לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, ערמן התגייס לחיל השריון, והוצב בגדוד 9 של חטיבה 14, שהופקדה על גזרת סיני. שם, הוא הוכשר במקצועות השריון וגם נשלח לקורס מפקדי טנקים, טרם הצבתו במעוז "אורקל".

שלמה ערמן ז״ל והוריו, בזמן שירותו הצבאי | צילום: אלבום משפחתי
שלמה ערמן ז״ל והוריו, בזמן שירותו הצבאי | צילום: אלבום משפחתי

עם הרקורד הקצר הזה, מצא עצמו סמ"ר ערמן בגיל 20 בחלום בלהות. נפילת מפקדו עם פרוץ המלחמה הובילה אותו ליטול את הפיקוד – ובמשך יומיים תמימים הפגין גבורה ואומץ לב בלתי רגילים, תוך לחימה הרואית באויב המצרי. הוא נע בטנק שהוביל כוחות מילואים, וב-24 השעות הראשונות הצליח לעבור שלושה מעוזים, וכמעט לבדו השמיד 17 טנקים מצריים, תוך שהוא משתמש בכל אמצעי שעמד לרשותו – נשקו האישי, רימונים וכמובן פגזי הטנק.

במהלך התנועה, כשהכוח נקלע למארב והטנק בו היה נפגע, ערמן לא איבד עשתונות וחילץ את אנשי הצוות הפצועים, ריכז אותם במקום בטוח, והכל בשעה שהוא מותיר עצמו חשוף לאש האויב. בשלב מסוים של הקרב, הצליח הכוח להגיע לחדר שממנו יצר ערמן קשר עם החטיבה, וביקש הנחיות וסיוע. בחטיבה הורו לו לנווט את הצוות רגלית דרך אזור מלא ביצות ובחסות החשיכה, בשעות הלילה, ולהגיע לנקודת מפגש שבה הם יפונו על ידי כוחותינו.

במשך שמונה שעות צעד הכוח שהוביל ערמן מרחק של 17 קילומטר, תוך שהוא סוחב עמו חייל תצפית שנפצע. במהלך המסע הלילי ההוא, ערמן לא חדל מלדרבן את חבריו, לעודד אותם ברגעים הקשים – עד שהגיעו לנקודת המפגש. "אף אחד לא נשאר פה", אמר שוב ושוב, "כולנו נגיע לכוח שלנו". כל שנותר היה להגיע בשעות הבוקר לגדוד המילואים של חיל השריון ולחבור לכוח. אלא שלמרבה הטרגדיה, נפתחה עליהם אש, ממנה ערמן נורה ונהרג.

מכבי קרית מוצקין 320_100

הנסיבות שהובילו לתקרית ולמותו של ערמן, לא התבררו מיד, ובמשך 28 יום למשפחתו כלל לא היה מידע באשר לאירועי אותו בוקר של מלחמת יום הכיפורים, ומה עלה בגורלו. מתחקירים ומעדויות שנאספו, התברר כי כוח החילוץ שהמתין לצוות של ערמן, גויס רק באותו היום, והבהלה ניכרה בו היטב, במיוחד לאחר שהגיעו דיווחים על מארב קומנדו מצרי, שגבה קורבנות בחטיבה אחרת. וכשבין כוח החילוץ לכוח של ערמן הפרידו רק 15 מטר, ולמרות ששני הצוותים שוחחו ביניהם בעברית – סברו חיילי החילוץ שמדובר בחיילי אויב, וירו לעברם צרורות של פגזים.

על פי העדויות מהתקרית, לאחר שהודיעו בקשר כי "חוסלה חוליית אויב", התייצב מולם אחד החיילים שלא נפגע, ואמר להם: "הנה, אנחנו עומדים, עוד לא חיסלתם אותנו! אתם נאצים! קדימה, תירו גם בנו!". כששמעו את המילה "נאצים", הבינו שמדובר בטעות בזיהוי ומיהרו להודיע בקשר "טעות! טעות! טעות! ירינו בכוח שלנו", הזעיקו חילוץ – ועזבו את המקום.

שלמה ערמן ז״ל | צילום: אלבום משפחתי
שלמה ערמן ז״ל | צילום: אלבום משפחתי

בני משפחתו של ערמן, שנהרג בתקרית, חיפשו במשך שבועות פיסות מידע, ורק כעבור חודש מורט עצבים וחוסר ודאות, קיבלו את הבשורה המרה. "הסתבר ששלומי נקבר בבית עלמין צבאי זמני, שהוקם בקיבוץ חולדה, ותחת שם משפחה שגוי – הרמן במקום ערמן", מספרת אחותו הראלה, שנזכרת כיצד רק במהלך השבעה נודע לה ולמשפחתה כי ערמן נהג להעניק שיעורים פרטיים לילדים, בלי שביקש תמורה. לדבריהם, "זה התאים מאוד לאופיו המיוחד והצנוע שלו".

"לסיפור הזה היה אמור להיות סוף שמח", נזכר אל"מ (במיל') יוסי מורג, ששירת בפלוגה של ערמן, "זו פשוט היתה פאשלה נוראית של כוחותינו". ב-45 השנים שחלפו מאז, מקפיד מורג, שדאג להנציח את זכרו של ערמן, להעביר את סיפורו בפורומים שונים, לרבות בבתי ספר ובתנועות נוער. "לצערי, לא שמעו עליו מספיק", הוא מוסיף, "בשנים הראשונות שאחרי מותו, צה"ל ומערכת הביטחון התביישו לפרסם את נסיבות מותו, מאש כוחותינו. שלומי היה אלוהים עבור החיילים שעליהם פיקד באותן 48 שעות גורליות. הוא, ללא ספק, החיפאי הגדול ביותר בתולדות העיר. סיפורו הוא מודל חיובי ובלתי רגיל לחיקוי בקרב צעירים ובני נוער. הוא היה בחור בעל מראה פשוט, ביישן, דמות שכולה האנטי גיבור הקלאסי, אבל במעשיו ההרואיים הוכיח שבכל אחד מאיתנו טמון כוח שיוצא החוצה בשעת הצורך".

טקס חנוכת האנדרטה, הוריו של עמרן עם ראש העירייה דאז, עמרם מצנע | צילום: אלבום משפחתי
טקס חנוכת האנדרטה, הוריו של עמרן עם ראש העירייה דאז, עמרם מצנע | צילום: אלבום משפחתי

לימים, הוענק לערמן ז"ל עיטור הגבורה, עיטור הכבוד הגבוה ביותר בצה"ל, בזכות לחימתו הנועזת בצפון תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. בנוסף, הוא הועלה מדרגת סמל ראשון לדרגת קצונה, סגן משנה, לאחר נפילתו. בשנת 1996 נחנך בסמוך לבית הוריו, ברחוב טבנקין בנוה שאנן, גן משחקים ציבורי הנושא את שמו. בטקס שנערך אז, השתתף ראש העירייה דאז עמרם מצנע, ובמקום הוצבה גם אנדרטה לזכרו של ערמן – גיבור חיפאי וישראלי.