16 שנה חלפו מאז אותם צוהרי יום רביעי, בהם נגדעו חייהם של 17 בני אדם בפיגוע בקו 37. ורד גרוסר, אחותה של מיטל כתב ז"ל ואסף וייס, שהיה אהבתה הראשונה, מספרים על תחושת האובדן שלא עוברת, ועל שריטה שנשארת לנצח

מערכת רדיו חיפה פרסום: 18:00 - 07/05/19

"אני עייפה, רעבה ואוהבת אותך". כך הסתיימה השיחה האחרונה של ורד גרוסר עם אחותה, מיטל כתב ז"ל.

"באותו יום הסתובבתי עם חברה בקניון הקסטרא, ומיטל טלפנה וביקשה שאבוא לקחת אותה מהעבודה", שחזרה השבוע את הרגעים שלעולם לא תשכח, "תמיד ובכל הזדמנות אחרת הייתי מסכימה, אבל דווקא הפעם עניתי לה שאני לא יכולה, כי אני יושבת עם חברה לארוחת צוהריים".

יד עזרא ושולמית 728_90

מיטל, אז חיילת משוחררת בת 20 מרמת אשכול, סיימה בדיוק את המשמרת בתחנת הדלק הסמוכה, במסגרת עבודה מועדפת אחרי צבא. מוקדם יותר עוד הציעו לה להישאר לשעות נוספות, אבל מיטל העדיפה לחזור הביתה. את האוטובוס שכבר הגיע לתחנה היא כמעט פספסה, אבל הצליחה להגיע אליו בריצה.

מהאוטובוס היא התקשרה שוב לאחותה ורד, למה שהפכה לשיחתן האחרונה. שלוש דקות אחר כך, האוטובוס שבו נסעה מיטל, קו 37, התפוצץ על ציר מוריה, בכניסה לשכונת כרמליה. "ממש כשיצאנו מהמסעדה התחילו הדיבורים בחנויות מסביב והדיווחים בכלי התקשורת על הפיגוע, ואני זוכרת שהלב שלי החסיר פעימה והרגשתי שמשהו לא טוב קרה", מספרת ורד, "למרות שחייגתי אליה 200 פעם וחיפשנו אותה בכל מקום אפשרי, בתוך תוכי ידעתי שהיא כבר איננה".

מיטל כתב ז"ל ואחותה ורד | תמונה: מתוך אלבום משפחתי
מיטל כתב ז"ל ואחותה ורד | תמונה: מתוך אלבום משפחתי

16 שנה חלפו מאז אותם צוהרי יום רביעי של ה-5 במרץ 2003. ימים של אינתיפאדה שניה ברחבי הארץ, שאינה פוסחת על חיפה. המחבל המתאבד שהפעיל את חגורת הנפץ שעל גופו, קטף את חייהם של 17 בני אדם, שהיו על האוטובוס העמוס תלמידים, חיילים וסטודנטים, בהם מיטל כתב ז"ל.

מכבי קרית מוצקין 320_100

שנים אחר כך, נמנעה ורד מלבקר בקסטרא, ובאוטובוסים מאז היא לא נוסעת. רגשות אשם חזקים התערבבו עם האובדן והחלל שהותירה אחריה אחותה, ועם געגועים שלא מרפים עד היום. "במשך תקופה הייתי בדיכאון וממש לא יצאתי מהבית", היא מספרת, "גם כשהייתי יוצאת, אנשים לא ידעו איך לגשת אלי והעדיפו לא לפנות ולעבור לצד השני. הפכתי להיות ׳זו שאחותה נהרגה׳. עם הזמן, בזכות טיפול שעברתי, משהו בי השתחרר ונפתח, ובדיעבד אני מבינה את החשיבות של מסגרת תמיכה לאחים שכולים. הרי כולנו בפוסט טראומה".

כתב ז"ל היא בתם הרביעית מתוך חמישה של הדסה ואליהו. בתיכון למדה בבית הספר אורט חנה סנש במגמת אמנות, והאחות ורד – כיום בת 44 ואם לשלושה – זוכרת אותה כ"ילדה חברותית שתמיד היתה שמחה והסתכלה על הדברים באופטימיות רבה ובאופן חיובי, ללא טיפת מרמור, גם כמתבגרת". בימים שקדמו לפיגוע הקטלני, שבה ורד מטיול ארוך בהודו, והיא מתארת קשר קרוב במיוחד שהיה בינה לבין מיטל: "מבחינתי היא תמיד תישאר ילדה, שציור היה אהבתה הגדולה. אחרי מותה גם מצאנו שירים שכתבה למגירה".


כמה חודשים לפני הפיגוע שגדע את חייה, עוד היתה מיטל בזוגיות של אהבה ראשונה, שנמשכה שלוש שנים. הם אמנם נפרדו כאמור לפני מותה, אבל עבור משפחתה, דווקא אסף וייס – אז חייל וכיום בן 38, נשוי ואב לילדים – יותר מכולם, הוא התזכורת המוחשית ביותר לאהובתם שאיננה.

"זו היתה אהבה ראשונה וגדולה של שנינו", הוא נזכר השבוע, "חבר ראשון, חברה ראשונה. הכרנו ביום הולדת דרך חברים משותפים, והיה לנו קשר חברי טוב ותמים של ילדים בני 18. היא היתה בנאדם שמח וטוב, והייתי מחובר לכל המשפחה שלה".

את הטלפון שבישר לו על הטרגדיה, קיבל אסף ביום הפיגוע מגלית, האחות הגדולה במשפחת כתב. "בכלל חשבתי שהיא דואגת לי, ועניתי לה שהכל בסדר ושאני בבסיס. ואז היא אמרה לי שהם לא מוצאים את מיטל".

אסף מיד מיהר להגיע למרכז הכרמל, עם שמץ של תקווה למצוא אותה. הוא נבר ברשימות הפצועים בכל בתי החולים באזור, אבל כשהגיע אישור המשפחה לזיהויה במכון לרפואה משפטית באבו כביר, "התחיל הסרט", כדבריו. "תקופה קשה עברה עלינו", משחזר וייס, "אני זוכר שיום למחרת הפיגוע, אחרי כמה חודשים שבהם לא התראינו, נכנסתי בבוקר לבית המשפחה, כמה שעות לפני ההלוויה. היה שקט, כולם בהלם, אבל ברגע שהם ראו אותי היתה מין התפרקות מאוד גדולה של כולנו. זה היה רגע קשה ביותר".

מיטל כתב ז"ל ואסף וייס | תמונה: מתוך אלבום משפחתי
מיטל כתב ז"ל ואסף וייס | תמונה: מתוך אלבום משפחתי

אחרי מותה הקימו וייס וחבר נוסף של המשפחה אתר לזכרה של מיטל, בו מוצגים ציורים שציירה, וגם תמונותיה, שירים שכתבה והספדים שכתבו לה חבריה. "האירוע הזה חסם לי את הלב, ובמשך שנים לאחר מכן לא היו לי מערכות יחסים", מגלה וייס, "היה לי קשה לתקשר, הרגשתי שכלום לא עובר ולא זורם. עד היום קשה לי להגיד את השם ׳מיטל׳, גם כשמדובר במישהי אחרת, אפילו במקום העבודה, למשל, אני לא מסוגל. קשה לי לבטא את השם". קושי נוסף שמציין וייס, שמתגורר כיום בקרית אתא, הוא לעבור במרכז הכרמל. "אני תמיד נותן גז כדי לא לעמוד ליד האנדרטה שמוצבת שם לזכר ההרוגים בפיגוע", הוא אומר.

לטקסי האזכרה השנתיים, וייס משתדל להגיע ממש לקראת סיומם, ומקפיד לשמור מרחק ממשפחתה של מיטל ז"ל. "כואב להם כשהם רואים אותי, ומתוך רצון להקל עליהם וגם על עצמי, אני מנסה לקחת צעד אחורה", הוא מסביר, "באחת האזכרות לפני כמה שנים, אבא שלה בכל זאת קלט אותי ביציאה מבית העלמין והיתה התפרקות עם הרבה מאוד בכי. זו סיטואציה שלא קל להכיל".


למרות שהזיכרונות ממיטל מלווים את מי שהכירו אותה והיו כל כך קרובים אליה, ורד מדגישה את הפחד מלשכוח. "קיים החשש שהיא כבר לא תהיה חלק מהזיכרון", היא אומרת, ומציינת חזית נוספת של קשיים – ההורים השכולים, "מוות של ילד הוא הדבר הכי אכזרי והכי לא טבעי שיכול לקרות לאדם, זה לא הגיוני לקבור ילד ואין דבר קשה מזה. גם אם הם בעשייה, בטיפול ויש להם ילדים נוספים, העצב הוא לא בשליטה והדעיכה היא בלתי נמנעת".

לדעתה, הזמן מרפא את הכאב רק למראית עין, ו"מי שעבר חוויה כזו קשה, משהו בלב שלו נשרט לנצח, בכל תחומי החיים. לכאורה, ממשיכים לתפקד רגיל, אבל סף הרגישות עולה; יש בך יותר חמלה כלפי הסביבה, אתה מבין שאי אפשר לדעת מה יקרה ומתי יגיע הסוף שלך או של אלו שקרובים לך. המשפט ׳תעשה טוב – תקבל טוב׳ קיבל משמעות גדולה עבורי כאדם, המקרה הזה הכניס אותי לפרופורציות. אנחנו לא צריכים ימי זיכרון, זה רק שם את זה בתבנית, כי כשאדם קרוב נעלם לך לפתע פתאום מהחיים, אתה זוכר אותו ואת הדברים שעברתם יחד כל הזמן, לתמיד".

מיטל כתב ז"ל | תמונה: מתוך אלבום משפחתי
מיטל כתב ז"ל | תמונה: מתוך אלבום משפחתי