כשהקריטריון המרכזי בבחירת הגן המתאים הוא מצב החניה הסמוכה, מה הפלא שזה נגמר בפרשיות זוועה? דני נישליס על השאלות שכל אמא ואבא חייבים להציב לעצמם, ועל השיעור שצריך ללמוד ממערכת החינוך בקנדה
כששואלים הורים צעירים, מהו הקריטריון המרכזי שלהם לבחירת גן לתינוק או לפעוט, ברור שהתשובה המידית תהיה ״כמה שיותר קרוב לבית״. לא חלילה איכות הגננת, ייחודיות התוכנית החינוכית, לא מספר הגננות והסייעות – העיקר שיהיה קרוב לבית. נכון, זה נוח מאוד, אבל כשההרשמה היא בדרך כלל על פי קריטריון אחד ויחיד, מה הפלא שלעתים צצות בעיות שאפילו לא בדקנו אותן מבעוד מועד? הילדים שלי רשמו לא מזמן תינוק לתחילת שנת לימודים בגן, בחודש ספטמבר. שני גנים בסביבתם עלו לגמר, וההחלטה הסופית באיזה גן לבחור נפלה על השאלה המכרעת, באיזה מהם יהיה הכי קל למצוא חניה בבוקר ואחר הצוהרים. אז מה הפלא שאחר כך אומרים, ״לא ידעתי, לא חשבתי על זה בכלל, אני בשוק״.
באמצע שנות ה-80 הגענו עם ילדינו הרכים לשליחות במערב קנדה. את הבכור רשמנו מבלי לחשוב בכלל בגן של בית הספר היהודי, שהיה המסגרת היהודית היחידה שעמדה לרשותנו. את הקטן נאלצנו לרשום בגן פרטי, כי לא היה גן יהודי בעיר. במקרה, בעלת הגן היתה ישראלית לשעבר שהכניסה אותי לנבכי קבלת הרישיון לפתיחת גן ילדים בקנדה; והאמינו לי, זה סיוט. ראשית דבר, לעולם לא יהיה בעל הגן גם המפעיל שלו, היינו הגננת. בעל הגן הוא איש עסקים פרטי וגננת היא סמכות חינוכית מקצועית. מסע הייסורים לקבלת רישיון רק מתחיל. מי שרוצה לפתוח גן עובר תחקיר שב״כ, כולל רישום פלילי, מעקב אחר ניהול עסקיו עשור לאחור, מכתבי המלצה, שרשרת ראיונות התאמה, קבלת שאלון של 120 עמודים ועוד ועוד. גם כשהרישיון מתקבל אחרי כשנה של בילוש ותחקירים, על בעל הגן להפקיד ערבות למדינה בסך של כמה מאות אלפי דולרים, לחילוט מידי אם יסטה כהוא זה מתנאי הרישיון שעליו הוא חתום – החל בכמויות המזון, בעוצמת מיזוג האוויר, במספר הגננות, בכמות הצעצועים, בגודל ארגז החול וניקיונו ועוד ועוד. הכל בפיקוח המדינה.
עכשיו מגיע שלב קבלת מנהלת הגן, שזוהי הגננת הבכירה. זה מתחיל בשרשרת ראיונות של בעלת הרישיון להפעלת גן הילדים; היא בוחרת שתי מועמדות מובילות ושולחת אותן לראיון במשרד החינוך המקומי. כאן מתחיל תהליך ״טחינה״ של המועמדות, כולל רקע חינוכי, המלצות, מבחני התאמה, תלונות עבר וכו׳. אחרי מיון קפדני ממליץ משרד החינוך מי מהשתיים מתאימה יותר. כעת מתחיל שלב איתור גננות וסייעות, שעוברות את אותו תהליך ממש לקביעת התאמתן לתפקיד. אחרי שצוות הפעלת הגן הושלם, מוזמן פקח מטעם משרד החינוך ליום ארוך בגן בנוכחות הצוות. הוא מגיע עם עגלת שאלונים ומתחיל למלא אותם. ראשית, תנאי המגורים, הגודל, השירותים, צבע הקירות, הקישוטים, מוכנות המטבח, גודל המיטות ולמעשה, כל פינה נבדקת. אחר כך מתקיימות שיחות אישיות עם כל גננת וסייעת, כדי ללמוד ולהבין מה השקפת העולם שלה בנושא טיפול בילדים רכים. אתם מתארים לכם כמה התהליך הוא ארוך, מקצועי ונכון?
וזה לא הכל. כל הורה שרושם את ילדיו לגן, חייב לעבור על תקנון שהוא מחויב אליו (כמו, למשל, התחייבות לא להביא לגן ילד עם יותר מ-37 מעלות חום); הוא מאשר שקיבל מידע מלא על הגננת הראשית ועל הסייעות, וכי הוא מקבל עליו את כל תנאי הגן הרשומים מטה. ההורה חותם ואגב כך, קיבל מידע מלא על הצוות החינוכי.
אז למה אצלנו הכל כל כך חפיף? סייעות וגננות מתקבלות לעבודה בלי שום בדיקה ושום רקע קודם במקצוע, ולמעשה כל אחד יכול לפתוח אצלו בבית פעוטון או גן, אז אחר כך מתפלאים כשיש התעללות או טיפול לקוי בתינוקות? הרי גם פסיכיות יכולות להתקבל לעבודה. ואיפה אנחנו, ההורים, שעושים תחקיר ומבקשים לדעת בפרטי פרטים מיהי הגננת ומיהן הסייעות? למי יש זמן לברר? חייבים לרוץ לעבודה.
בימים קשים אלו של גילויי זוועה, ראוי שכל המערכת – החל במשרד החינוך הארצי ועד לנציגיו בעיר – לבדוק את עצמה, להכניס סט כללים חדש לפתיחת גן ולקבלת גננות לעבודה, וגם לתת לנו ההורים יותר מידע על כח האדם שבידיו אנו מפקידים את היקר לנו מכל. וכדאי שנלמד מהנעשה בקנדה.
כתבות נוספות
