חשבון נפש

 

כבר 48 שעות שאני מתבונן בתמונה של מיכל סלה, ועושה גם עם עצמי חשבון נפש. אתם בטח שואלים, למה. אני לא שוטר, לא חוקר במשטרה, לא תובע בפרקליטות, ובטח לא שופט מעצרים. אז ככה: חשבון הנפש שלי הוא על כך שכעיתונאי לא זעקתי מספיק את זעקתן של 11 הנשים הקודמות שנרצחו כאן בישראל בשנת 2019. חשבון הנפש שלי הוא על כך שלא הצפתי יותר את העובדה שהקיפאון הממשלתי – כן, זה שקורה כאן בישראל מאז חודש ינואר האחרון – תוקע תוכניות ממשלתיות חשובות לטיפול באלימות נגד נשים, ילדים, וגם תוקע טיפול באלימות בחברה הערבית. חשבון הנפש שלי הוא על כך, שלא הבאתי ל"זירה חופשית", למשל פרוטוקולים של דיונים משפטיים שבהם שופטים בחיפה ובקריות – ולא רק שם, בכל רחבי הארץ – שחררו פעם אחר פעם למעצרי בית בעלים מכים, הורים מתעללים, הורים שהרביצו לילדים שלהם ונתנו להם פרס. הטרגדיה של מיכל סלה, לצערי, תישכח בעוד שלושה או ארבעה ימים ואנחנו נחזור להתרגש מציוצים של גדעון סער או מקריאת עדויות על שמפניות ורודות שניתנו או לא ניתנו בבלפור. ומיכל סלה? היא אחת מ-12; ואת ה-13, שחלילה תגיע, אפשר למנוע. גם אנחנו, העיתונאים, יכולים לעשות משהו ולמנוע את המספר ה-13. איך? אם נציף בתקשורת את מה שחשוב באמת ולא את השטויות והרכילות שבהן אנחנו מתעסקים – כן, לפעמים גם אני.