איך אפשר לחבק מישהו מרחוק?

יום הזיכרון לחללי צה"ל וחללי פעולות האיבה, לא יהיה דומה לאף יום זיכרון שהכרנו עד כה. מגפת הקורונה, והדרישה לריחוק חברתי בצדה, תאלץ את כולנו לציין את היום המשמעותי הזה אחרת השנה.

המשפחות השכולות לא צריכות את יום הזיכרון כדי לזכור את האהובים שאינם עוד. היום הזה הוא בעיקר עבורנו, כחברה. זהו יום מיוחד, שבו כמדי שנה אנו מחבקים (באמת מחבקים) את המשפחות, ומוקירים את זכרם של הנופלים. אין לו אח ורע בכל העולם בעוצמות שהוא מייצר ובמשמעות הפרטית שיש לו עבור כל אחד מאיתנו, כאזרח המדינה הזאת. זהו היום שבו המשפט "כולנו רקמה אנושית אחת" מקבל ביטוי מוחשי ומצמרר.

בימים כתיקונם, השבוע שמתחיל אחרי חופשת הפסח הוא השבוע העמוס ביותר בשנה, עבור אלו העוסקים במלאכת ההנצחה כל ימות השנה. אלו ימים רגישים, מלאי תוגה, המתחילים עם אירועי יום השואה ומגיעים לשיאם עם אירועי יום הזיכרון, ולאחריהם במעבר חד באירועי יום העצמאות.

אין ספק שהאופן שבו נאלץ לקיימם השנה הוא בלתי נתפס, לא פחות. אני מתקשה למצוא את המילים שיתארו את התחושה המוזרה עד כאב, נוכח העובדה שכל טקסי הזיכרון מבוטלים ובתי העלמין יהיו סגורים. פתאום, החיבוק שהתרגלנו לתת למשפחות ביום הזה, יהיה מרחוק. אולי תגידו לי, איך אפשר בכלל לחבק מישהו מרחוק? איך נוכל לתת לבני המשפחות להניח, ולו לרגע, את ראשם על כתפנו ולהזיל עוד דמעה? ואיך נוכל לתת להם להרגיש שהם לא לבד?

זיכרון של אהוב שאיננו עוד הוא לא משהו חד פעמי, הוא נמצא בתודעה כל הזמן, מעצב את הדנ"א הפרטי שלנו, ובוודאי את זה הלאומי. הוא מתווה את הבחירה בחיים עצמם, לצד כאב אין סופי שלא ייגמר לעולם.

הקורונה מאלצת את כולנו השנה לבטא את כל מה שהורגלנו בו, כמעט כמשהו אוטומטי ביום הזיכרון, אחרת. אך למרות הכל, נציין השנה את הימים הללו באופן וירטואלי. ביוזמת עיריית חיפה, נקיים את אירועי יום הזיכרון במשדר מרכזי מיוחד ומרגש, בשיתוף בית מילר. המשדר – שילווה בקטעי קישור שבהם ניחשף לסיפוריהם של הנופלים, לפעילות שמקיימים בימים אלו בני הנוער, ולשירי לוחמים – הוא ביטוי עמוק לרצון העז שלנו לחבק את המשפחות  השכולות, ולקדש את זכרם של הנופלים.

כדברי הפסוק מספר ירמיהו, "כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד". השנה נעשה זאת אחרת. כל זאת ברגשי כבוד למשפחות השכולות, ששילמו את המחיר היקר מכל.