רב-סרן עדן אבני, קצינת מודיעים, משתפת במסע הקשה שמתחיל עם קבלת שיחת הטלפון והפקודה מצה"ל, ומסתיים בהודעה הגורלית. האזינו לקטע מהמשדר "הדפיקה בדלת"

מערכת רדיו חיפה פרסום: 12:26 - 28/04/20

"איתמר שלי בן 5, הוא כל עולמי ואני כמעט כל עולמו, אני אם חד הורית. הפעם תפסו אותי ואת איתמר משחקים בפאזל ונשאר לו חלק אחרון, הוא רוצה שאעזור לו. נשברתי, נתתי לו רמז קטן. בזמן שאנחנו בסיטואציה הזו, הטלפון מצלצל. אני אומרת לעצמי "בבקשה, רק שזה לא מהצבא".

"אבל אני מזהה את המספר, ואני צריכה במהירות להפסיק לאיתמר את הפאזל, להעביר אותו לשכנה או לאמא שלי, שהן כבר מתורגלות בנוהל הכוננות שלי. אני מיד רצה לחדר, עולה על מדים מגוהצים שמחכים לי שבוע וחצי, מדים שאני מאוד מאוד גאה בהם, ובאותה נשימה יש רגעים שאין לי רצון ללבוש אותם.

"איתמר כבר יודע לשאול אותי, "אמא, את הולכת לצבא? לכמה זמן?" ואמרתי לו שאמא תחזור מהר. הדיאלוג עם עצמי מתחיל. אני אלך מהר להרוס את עולמה של עוד משפחה.

"אני עולה לרכב ומתחילה לנהוג, רצות לי אלף מחשבות בראש. את מי אני אפגוש, מי יפתח לי את הדלת? מי יקרא לי הפעם מלאך המוות? כל פעם מחדש אני נדהמת מהעוצמה ומכך שאי אפשר להתרגל לזה. אני נוסעת בשקט, ובתוך כל השקט הזה יש לי רעש בראש. אני יודעת שעוד רגע אני כבר אפגוש את הצוות שלי, ואני רצה למשימה.

"בדרך מתקשרים אליי כמה פעמים לדעת איפה אני, אני יודעת שהמהירות כאן קובעת. ההודעה חייבת להגיע מאיתנו ולא בשום דרך אחרת. תוך כדי הנסיעה אני מתקשרת לאמא שלי ושואלת אם איתמר בסדר, והיא מרגיעה אותי. אני שמחה לשמוע שהוא בסדר, אבל עצובה, אני שותקת. זו עוד אחת מהתחושות הקשות שיש לי תמיד.

"כשאני נפגשת עם הצוות שלי אנחנו מתחבקים ומחייכים, אנחנו שמחים להיפגש. מהר מאוד אנחנו מרגישים לא בנוח עם זה שחייכנו והתחבקנו, ועולים על המונית. זה נראה נצח, אבל הכל קורה מאוד מהר. אנחנו במרחק דקות ספורות מהבית, אחד מחברי הצוות שלי הולך לאתר את ה"דלת הזוכה" וחוזר. לפעמים ללא מילים, אני מבינה שהוא איתר את הדלת. אבל אני חייבת לתשאל אותו, להיות בטוחה שזאת הדלת הנכונה שאני הולכת לדפוק עליה, כי מכאן אין דרך חזרה.

"אנשים מסתכלים עליי, עוצרים ומביטים. אני מחכה מהם לאיזה חיבוק ואמפתיה כלפיי, הם לא מרשים לעצמם לדבר איתי. הם מבינים מיד. אני מרגישה שהרגליים שלי כבדות, ההליכה הזו מרגישה כמו נצח. אני לא באמת רוצה לדפוק על הדלת.

"הלב שלי דופק בעוצמה, אני מרגישה חולשה ברגליים. ברגעים האלה, אני שואלת את עצמי, "למה את עושה את זה? למה את צריכה את זה?". מהר מאוד אני מזיזה את השאלות האלה הצידה, כי אני התנדבתי, אני עושה את זה כי אני רוצה לעשות את זה.

"אנחנו עומדים מול הדלת, ובשלט כתוב "כאן גרים בכיף משפחת…". העיניים שלי מתחילות להזיל דמעה כבר. אני ממש מרגישה את הקרקע נשמטת. אני לא באמת רוצה להיות מלאך המוות, אני לא רוצה באמת לבשר את הבשורה. אבל אני באתי להתעסק בחיים, באלה שיפתחו לי את הדלת, באלה שצריכים להמשיך את החיים.

"אני דופקת חלש בהתחלה, תמיד. זה הרגל שאימצתי לעצמי. אני אפילו לא יודעת למה, אולי אני לא רוצה שיפתחו לי את הדלת. והיד שלי כבר על אוטומט, והדפיקות חזקות. בסופו של דבר הדלת נפתחת, לפעמים זו האם, האבא, ילד או ילדה, אח, אישה… הם בהלם מוחלט, או בשקט. לפעמים התגובה היא צעקה, לפעמים אני מרגישה שהם ממש חיכו לי. לא פעם חטפתי מכות, עמדתי וספגתי אותן.

"תמיד יש את השאלה הזו, "הוא הרוג? או פצוע? אולי יש לך טעות?" וזה בכלל לפני שבישרתי את הבשורה. אני אומרת, הלוואי. הלוואי והייתה טעות. אבל אני חייבת לבשר את הבשורה שאף אחד לא רוצה לשמוע.

"הבשורה היא לקונית וחדה, אין בה שום מקום לתקווה. שיננתי אותה כל הדרך מהרגע שהגעתי לצוות ובמונית. באיזשהו שלב אני רוצה שזה יצא ממני החוצה. אז אני מבשרת את הבשורה, "בנך/ביתך/אישך/אישכם…". ההודעה בדלת היא תחילתו של מסע אינסופי של המשפחה, וגם מסע קטן שלי.

"מהרגע שאני מודיעה למשפחה אני נכנסת לפעולה. אני משתלטת על הבית, עושה סדר בבלאגן, מחבקת, שותקת, מרגיעה, מחלקת פקודות, מארגנת את הלוויה ופרידה אם צריך, הספדים, אני מתפעלת את הכל. אני מותשת ועייפה, אבל אני חייבת תמיד להיות חדה.

"אני נפרדת מהם, אני מגיעה הביתה, מכבדת את המדים, זה הרגל נוסף שסיגלתי לעצמי כדי להוריד את הכאב. אני גם אוכלת תמיד, כי אני מרגישה רעב. אני אפגוש את המשפחה למחרת בבוקר, ואני יודעת שברגעים הקשים ביותר שלהם הושטתי להם יד, עזרתי להם, ואני מקבלת בחזרה את אהבת החיים, את החוסן. אני באתי כמלאך המוות, אבל אני יוצאת כמלאך הטוב לב. עד הכוננות הבאה. עד הצלצול הבא".


להאזנה לסיפורים נוספים:

יעל בן מרדכי, אלמנת צה"ל שלימים הפכה לקצינת מודיעים

עופר מנדלוביץ', אביו של עוז מנדלוביץ' ז"ל שנהרג במהלך מלחמת צוק איתן

אמאל נסארלדין, יו"ר יד לבנים של העדה הדרוזית, איבד את בנו ואת נכדו

להאזנה לתוכנית המלאה:

"הדפיקה בדלת"