עופר מנדלוביץ' נזכר ברגע בו שמע את הדפיקה בדלת ועד לחברות האמיצה שנרקמה בינו לבין רב-סרן עדן אבני, שבישרה לו על נפילתו של בנו. האזינו לקטע מהמשדר "הדפיקה בדלת"

מערכת רדיו חיפה פרסום: 12:26 - 28/04/20

"עוזי נולד באביב של 1993, היינו אז חברי קיבוץ יקום. קראנו לו עוז, אבל תוך כמה ימים הוא הפך להיות עוזי, כי הוא היה כזה מתוק, עוז היה שם חד מדי עבורו.

"כשהגיע לגיל 3, עברנו למשגב, שם עוזי גדל והתחנך. ילד מתוק, ספורטאי, חולה על כדורגל. בגיל 5 הוא החל לנגן באורגן, הייתה לנו מורה לאורגן, ממש בבית ממול. הוא למד תווים לפני שהוא למד לקרוא ולכתוב.

"עוזי דיבר תמיד על זה שהוא רוצה לשרת בצבא ברביעייה הקאמרית. כאיש גולני, בוגר סיירת גולני ומ"פ בגולני, השלמתי באיזשהו שלב עם רצונו.

"לקראת כיתה י"א הוא שינה את דעתו, התחיל לדבר על זה שהוא רוצה ללכת לקרבי, לגולני. בכל זאת הוא קיבל את ההשראה מהבית. ימים ספורים לפני שהוא התגייס, החלטתי שאם הוא מתגייס לשם, אנסה להעביר לו בכל שלב במסלול את הסמלים שאני קיבלתי במהלך השירות, וכך היה.

"במסע התג העברתי לו את התג שלי, במסע הכומתה שלו פגשתי אותו בתחילת המסלול וצעדנו יחד 75 קילומטרים, ובטקס המפקדים נתנו לי להיכנס למגרש המסדרים ולהעניק לו את הכומתה שלי. אצלי בבית יש את הכומתה של עוזי, עד היום.

"החלום שלי היה שכשעוזי ישתחרר והוא יהיה מילואימניק, נוכל לשבת על המרפסת ולהתרפק על הסיפורים מהמסלול. זה כבר לא יקרה.

"עוזי נהרג בחמש וחצי בבוקר, אור ראשון של ה-20 ליולי. ב-8 בבוקר יצאתי לשחות, בזמן השחייה רצו לי מחשבות רעות על עוזי. ניסיתי להרחיק אותן, כעסתי על זה שאני חושב על עוזי מחשבות לא טובות.

"חזרתי הביתה ואני פותח את הטלוויזיה בערוץ 10, היו שם אורלי וגיא, ותוך כדי תכנית הבוקר היה סטריפ בחלק התחתון של המסך, ושם היה כתוב שמח"ט גולני נפצע בינוני, קרבות קשים בסג'עייה. אני חייל בגולני, חייל קרבי, אני יודע שכשאומרים קרבות קשים זה הרוגים. זה היה לי ברור.

"חזרתי להכין את ארוחת הבוקר. לקראת השעה 10 בערך, אני שומע דפיקה בדלת. אני שמח וטוב לבב, שום מחשבה רעה לא עברה לי, חוץ מזה שאני קצת מתוח כי אני יודע שחטיבת גולני נתקלה בבוקר. אני ניגש לדלת, הכל מצוין, יש לי 3 ילדים, אני שמח.

"אני מתקרב לדלת, מוריד את ידית הדלת, פותח סדק קטן, ולנגד עיני ארבעה לובשי מדים. לבנה ענקית נפלה עליי. אני מיד טורק את הדלת. היו כמה דקות שהשתוללתי בבית. צרחתי, דפקתי על הקירות, עשיתי סלטות על הספה בסלון. אני זוכר שצעקתי "למה 'הרעלתי' אותו??".

"בשלב מסוים התעשתתי, פתחתי שוב את הדלת, השאלה הראשונה ששאלתי הייתה "הרוג או פצוע?". אני לא זוכר את התשובה, אני לא זוכר כלום ממה שהם אמרו. אני רק זוכר שהם נכנסו הביתה, ואז אני רואה שאחד מארבעת המודיעים היה בהלם, כנראה מהתגובה שהוא שמע בתוך הבית כשהם עוד חיכו בחוץ. טפחתי לו על הלחי או על הכתף, אמרתי לו לצאת מההלם.

"ראיתי שרב סרן עדן היא מפקדת צוות המודיעים, למרות שלא ידעתי עדיין את שמה. שאלתי אותה, "היו הרבה הרוגים הלילה?", היא ענתה "מספיק".

"התקשרתי לכמה חברים קרובים, אפילו לחבר בהולנד, לא זכרתי בכלל שהוא בהולנד, רק הייתי חייב לספר למישהו שעוזי נהרג. עדן שאלה אותי מי יבשר לאמא שלי על עוזי, אמרתי שאני אבשר לה. היא גרה מספר בתים ממני, במרכז הכרמל.

"עדן אמרה לי שהם יבואו איתי. אמרתי לה שאם היא תבוא איתי והיא תהיה ליידי, אמא שלי תמות כשהיא תראה אותה. אמא שלי נפטרה 4 חודשים אחרי שעוזי נהרג, היא לא החזיקה מעמד מהשבר שהיה לה בלב, היא לא יכלה להיות סבתא שכולה.

"נכנסתי לבית הדירות של אמא שלי, ביקשתי מהמבשרים שיחכו קומה מתחתיי, ואחרי שיבינו שהודעתי, רק אז יכנסו לדירה. אני דופק בדלת, הרגשתי שאני חייב כבר לפרוק את המידע הזה. לא חשבתי על אסטרטגיה לספר לה, אמרתי שאבוא ופשוט אספר.

"דפקתי בדלת, אמא שלי פתחה לי את הדלת בשמחה כהרגלה, "בוא תיכנס, מה העניינים?", אז עניתי בפשטות "עוזי נהרג". זה הזמן שהחבר'ה נכנסו, אמא שלי השתטחה על הרצפה, היא הייתה בעצמה בקבע, הייתה הרל"שית של יצחק רבין בפיקוד צפון.

"היא הביאה את התמונה לעדן, הראתה לה שהיא השקיעה שנים בצבא. היא פנתה אליי ואמרה "מה אתה 'הרעלת' אותו עם גולני? הוא יכל להיות כנר בצבא". אני לא כועס עליה, היא התפרקה. סלחתי לה ולעצמי, כדי לא לשאת את הדבר הזה.

"עוזי התגייס לגולני כי הוא רצה לממש את עצמו, להיות קרבי, לשרת שירות משמעותי. הסביבה שבה הוא גר במשגב, כולם סביבו הלכו לקרבי, כל אחד ליחידת עילית ייחודית וגבוהה יותר מהשני, וזו האווירה. אני לא לוקח לעצמי את העניין הזה, הוא הלך לגולני בעקבותיי, אבל לקרבי הוא הלך בגלל שהוא החליט.

"אם ישאלו הורים שכולים מה הסיוט הכי גדול שלהם, זו הדפיקה בדלת. לכל הורה שכול יש את הסיפור של הדפיקה בדלת. אולי הוא ישכח מה קרה לפני ומה קרה אחרי, אבל את הדפיקה הוא יזכור לעולמי עד".


להאזנה לסיפורים נוספים:

סיפורה של עדן אבני, קצינת נפגעים ותיקה מיחידת המודיעים

יעל בן מרדכי, אלמנת צה"ל שלימים הפכה לקצינת מודיעים

אמאל נסארלדין, יו"ר יד לבנים של העדה הדרוזית, איבד את בנו ואת נכדו

להאזנה לתוכנית המלאה:

"הדפיקה בדלת"