יעל בן מרדכי הייתה בטוחה שמאחורי הדפיקה בדלת ישנם עבריינים שבאו לנקום בה עקב פעילותו המשטרתית של בעלה, אודי ז"ל. לימים, יעל עצמה הפכה לקצינת מודיעים. האזינו לקטע מהמשדר "הדפיקה בדלת"

מערכת רדיו חיפה פרסום: 12:26 - 28/04/20

"לילה אחד, כשהייתי צעירה, הלכתי לניחום אבלים. חבר שהגיע איתי הבטיח שהוא מחזיר אותי הביתה. ב-11 וחצי בלילה, החבר החליט שהוא לא מחזיר אותי. מאחר וגדלתי בבית קשה עם שעות, כלומר חצות זה חצות, אי אפשר לבוא אחר כך, התחלתי לרוץ. זה היה יום גשום".

"במשך כחצי שעה רצתי לכיוון הבית שלי. פתאום ראיתי בחור עם כלב, החלטתי מחליטה לבקש את עזרתו, למרות שבחיים לא הייתי עושה את זה. שאלתי אותו אם הוא גר כאן, שאלתי אם הוא יכול להזמין לי מונית, והוא אמר שבשמחה, הוא עולה לדירה וכבר יורד. כשירד היו לו מפתחות ביד, הוא הציע להסיע אותי הביתה. סמכתי עליו, בעיקר שמחתי שאוכל להגיע הביתה בזמן.

מכבי קרית מוצקין 320_100

"נסענו ולא דיברנו כל הדרך. כשהגענו ליד הבית, הוא נתן לי פתק, אפילו לא פתחתי אותו. רק שמחתי שהגעתי בזמן הביתה. אחר כך הסתכלתי וראיתי שעל הפתק כתוב מספר הטלפון שלו, והוא כתב שהוא יוצא לרגילה ביום שישי הקרוב ואם נוכל להיפגש.

"התלבטתי במהלך השבוע אם להתקשר אליו, בסוף אכן התקשרתי, קבענו להיפגש, הוא אסף אותי, ונסענו לכיכר אתרים. זה היה ערב מדהים. דיברנו וצחקנו, היו ניצוצות של אהבה. בסוף הערב כשהוא החזיר אותי, הוא אמר לי 'את תהיי אשתי'. כנראה שהוא ידע משהו שאני לא ידעתי.

"לימים התחתנו, אודי השתחרר מהצבא והתגייס למשטרה, למחלק סמים בימ"ר תל אביב. כעבור 4 שנים נכנסתי להריון. באותה התקופה היו לאודי תפיסות פליליות למיניהן, ולקראת סוף ההריון שלי הוא היה מעורב בתיק שבו תפסו הרבה עבריינים באשמת סמים.

יד עזרא ושולמית 728_90

"החליטו שאני ואודי לא אמורים לצאת מהבית עד שהמצב יתבהר. אודי צריך היה לצאת למילואים, וביקש שאקח את נועה, בתנו בת השלושה חודשים, להורים שלי, כדי שיהיה רגוע. הוא היה במוצב החרמון, ואמר לי כל הזמן שזו קייטנה, שממש כיף שם. האמנתי לו.

"ביום חמישי הוא היה אמור להשתחרר. ביום רביעי שלפני הוא התקשר אליי המון פעמים, זה הלחיץ אותי. בשיחה האחרונה הוא אמר לי 'זהו, אני לא מציק יותר. אבל אני יוצא לשמירה אחרונה ב-2 לפנות בוקר, ואז אני יוצא לכיוון הבית. תחכי לי בראשון לציון'.

"ב-6 בבוקר קמתי להניק את נועה, והסתכלתי מהחלון מהקומה הראשונה בה גרו ההורים שלי. ראיתי כמה אנשים יושבים בתוך מונית, לא התייחסתי בהתחלה. אחרי כמה שניות אני רואה שהם עוד שם, מסתכלים לתוך הבית. פחדתי. הבנתי שכנראה אלה העבריינים שרוצים להתנקם בי ובנועה, התחלתי להזיע ולפחד.

"הלכתי משם, אבל חזרתי שוב לחלון, התחלתי לפחד. ואז דפקו בדלת. עומד איש, ללא מדים, ושאל 'את לילי כהן?', זה היה שם הנעורים שלי. לא רציתי להגיד לו מי אני בדיוק, אז אמרתי שלא וטרקתי את הדלת.

"הוא חזר למונית, חשבתי שהם ילכו. אבל המונית עוד שם, הם לא זזים. אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח, האיש שוב דפק בדלת. הוא שאל 'את בטוחה? את יודעת איפה היא גרה?', טרקתי לו את הדלת. המונית התחילה קצת לנסוע, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר. במקביל שמעתי ברדיו שמשהו קרה בצפון, נעשיתי מאוד מבולבלת.

"הלכתי לשירותים ועליתי על האסלה כדי להביט בחלון הקטן, ואני רואה אותם נכנסים למכולת השכונתית שלנו. משהו אומר לי שהם בודקים שזו אני, כדי לפגוע בי. לשמחתי אח שלי ישן אצל ההורים שלי, הערתי אותו ואמרתי לו שמישהו מחפש אותי, שמשהו לא טוב קורה, שילך לראות מה הם רוצים ממני.

אח שלי אמר שאני מדברת שטויות וביקש שאכין לו כוס קפה. הוא הלך למכולת באמתלה שהוא קונה סיגריות. כשהוא חזר הביתה הוא סיפר לי שהם שאלו אותו אם אני לילי כהן, או אם אני יעל לילי בן מרדכי, שזה השם המלא שלי. באותו הרגע הבנתי, הם ידעו שזו אני. היה לי ברור שהם רוצים אותי.

"שמתי את נועה בעריסה, אמרתי לו 'הם בדרך לכאן'. ואכן הגיעו שלושה אנשים עם מדים, ראיתי את התיק שרשום עליו 'קצין העיר', התחלתי להבין שמשהו לא טוב קרה. שתי מילים. אודי נהרג. צעקתי ובכיתי, קיבלתי זריקות הרגעה. לא ראיתי את נועה, הבת שלי, והבנתי שאודי כבר לא איתנו. הבנתי שחיי התהפכו.

"לפני חמש שנים, ראש המועצה של צורן יצחק גולברי, ביקש שאתגייס למערך המודיעים. הוא אמר שהוא נמצא במערך הזה, שהם מחפשים אנשים, ושהוא חושב שאני יכולה לבצע את התפקיד הזה. בהתחלה מאוד נרתעתי ואמרתי לא. אחר כך חשבתי על זה קצת.

"קבעתי פגישה עם קצינת העיר בנתניה. הגעתי אליה לראיון, היא הבינה שאני אלמנת צה"ל. הוזמנתי ליום היערכות, משחקי סימולציות והסברים, ובסוף היום כל אחד נכנס כדי לדעת אם התקבל.

"שאר האנשים נכנסו לזמן קצר, הודיעו להם אם כן או לא והם עזבו את המקום. אבל אני נכנסתי לחדר הזה להרבה מאוד זמן. הם רצו לוודא שאם אדפוק בדלת, האם הכל יחזור אליי, או שאולי יקרה לי משהו. הסברתי להם שאני יודעת להסביר את מה שאני רוצה כשאני חדורת מטרה, שאני האדם הנכון לתפקיד הנכון. מאחר והייתי בשני הצדדים של הדלת, מי אם לא אני יכולה להבין מה המשפחות האלה יכולות לעבור.

"אני בתפקיד כבר 5 שנים, עדיין לא דפקתי בשום דלת, לשמחתי. אני יודעת שכשיגיע הרגע, אם הוא יגיע, בתקווה שלא יגיע לעולם – נשים צריכות להיות במערך הזה. בכל צוות שהולך להודיע צריכה להיות אישה.

יש יתרון לכך שאני אלמנת צה"ל, הייתי בצד השני של הדלת. אני בטוחה שאעשה את זה בדרך הכי נכונה ומחבקת, בדרך הכי טובה, כי אני מבינה את זה, איך העולם של אותה משפחה הולך להתפרק, מה יקרה להם, מה הם יעברו בשבעה ומה יקרה אחרי זה. הריק, השקט. אני יכולה לתת להם את החיבוק, לפחות את החיבוק הראשון מהאדם הנכון במקום הנכון. כי אני הייתי שם".


להאזנה לסיפורים נוספים:

סיפורה של עדן אבני, קצינת נפגעים ותיקה מיחידת המודיעים

עופר מנדלוביץ', אביו של עוז מנדלוביץ' ז"ל שנהרג במהלך מלחמת צוק איתן

אמאל נסארלדין, יו"ר יד לבנים של העדה הדרוזית, איבד את בנו ואת נכדו

להאזנה לתוכנית המלאה:

"הדפיקה בדלת"