נסרין דאוד ומילי גולן, אחיות שעבדו במחלקת הקורונה במרכז הרפואי כרמל, תיעדו רגעים מיוחדים ומרגשים במחברת זכרונות שבה ניתנה לצוות הזדמנות לשתף ולפרוק את תחושותיהם. כעת, הן נזכרות בחוויות העוצמתיות מאותם ימים ולילות

מערכת רדיו חיפה פרסום: 08:18 - 29/05/20

"חמישה מטופלים קלים ישנים, ברקע מוזיקת ג'ז. אין שקט נפשי, כולם חוששים מה יהיה ומתי. לפני כחצי שעה פורסם שחולה קורונה ראשון נפטר, כן – מוות ראשון מקורונה בישראל. נפטר גבר בן 88 שנדבק בדיור מוגן. חוסר ודאות משגע"

בתחילת משבר הקורונה, כשבבית החולים כרמל נפתחה מחלקה ייעודית לקליטת חולים, החליטה ד"ר שני ברוש, שמונתה לעמוד בראש המחלקה, שחברי הצוות הרפואי והסיעודי יכתבו במחברת על תחושותיהם וזיכרונתיהם מהמחלקה. האחיות מילי גולן ונסרין דאוד, שבאומץ רב בחרו להתנדב למחלקת הקורונה מראשיתה, משתפות בתהליך התיעוד המיוחד.

"בהתחלה לא הבנתי מה ד"ר שני רוצה ממני", מספרת דאוד, "אילו חוויות אפשר כבר לכתוב מתוך חדר קטנטן שבו 12 איש יחד לאורך כל היום, עם כל הרעש והמסכים סביבך? לא חשבתי שיהיה לי ראש לכתוב; אבל כל פעם שהייתה הפוגה מהפעילות וההמולה, מצאתי את עצמי מתפנה למחברת".

"יש קטע כזה, כשאתה נמצא ברגע אתה פחות חושב על זה", מוסיפה גולן, "אנחנו תמיד בטוחים שנזכור הכל; אבל תכלס, בסוף לא זוכרים כלום. משהו שם נמוג. הכתיבה והתיעוד בכלל עוזרים להעלות את הזכרונות מחדש ולעבד אותם".

צוות מחלקת הקורונה בבית החולים כרמל | צילום: נסרין דאוד
חלק מצוות מחלקת הקורונה בבית החולים כרמל | צילום: נסרין דאוד


"
משמרת ראשונה בקורונה – מחלקה ראשונה. באתי נרגשת, מתרגשת, לא ישנתי טוב בלילה. מאותגרת, מלאת מרץ, קמתי בקפיצה מהמיטה. בחדר הבקרה יש הרבה אנשים, אנשים חדשים, פנים לא מוכרות. נחמד מאוד, שונה, מוזר. אחות פנימית בחדר הבקרה של הקורונה – מה כבר יכול להיות. מקווה שרק ימשיך כך ושנהיה כולנו בריאים"

במשך כחודש וחצי, כתבו אחיות המחלקה במחברת, כמעט בכל הזדמנות. הן עבדו במשמרות של 12 שעות, ובשיא התפוסה של המחלקה טיפלו ב-14 חולי קורונה. אל המחלקה הגיעו השתיים לאחר שהתנדבו לקחת בה חלק – גולן, שבשגרה עובדת כאחות במחלקת האורתופדיה הפלסטית, לא חשבה פעמיים לפני שהתנדבה למשימה.

"בניגוד לבן הזוג של מילי, שמאוד פירגן לה, המשפחה שלי לא התלהבה כל כך כשהתנדבתי לעבוד במחלקה", מספרת דאוד, "הם אפילו כעסו. כולנו הבנו שהמשמעות היא שלא אוכל לראות את ההורים שלי תקופה ארוכה, וגם הילדים שלי ממש התבאסו. בתחילת הדרך, כמעט ולא היה מידע על נגיף הקורונה, כל המשפחה שלי היתה בחרדה".

"למען האמת, חשבתי שהתקופה הזו תהיה מאוד קשה ומפחידה", ממשיכה דאוד, "חשבתי שזה יהיה כמו בסיפורים ששמעתי מאיטליה ומארצות הברית, שם האחיות היו עם מסכות במשך המון שעות ונקרעו להן הפנים, ואנשים צרחו ובכו במסדרונות. אבל זה לא קרה. למעשה, זו היתה אחת החוויות המעצימות שהיו לי".

מילי גולן בהפסקת קפה במהלך המשמרת | צילום: אלבום פרטי
מילי גולן בהפסקת קפה במהלך המשמרת | צילום: אלבום פרטי

"משמרת לילה – משמרת שניה שלי במחלקה, קבלת מטופל שני (הראשונה השתחררה היום! איזה כיף). חדר השליטה הומה אנרגיות טובות. קיבלנו הודעה על קבלת מטופל קל – שיישאר כך. שוחנו והכרנו, יותר טוב במשך הלילה. הרחוב השתתק, הכל נרגע, הצוות נח לסירוגין, המטופלים ישנים. יש טפטוף בגג שמזכיר שלא הכל שקט"

"האתגר אולי הכי גדול שלנו היה למצוא דרך לגשר על המגע הפיזי, שאנחנו מאוד רגילות אליו", מסבירה גולן, "לא יכולנו לגעת במטופלים, להרגיע אותם, להסתכל להם בעיניים. את הדברים האלה היינו צריכים לעשות דרך המסך או בטלפון. אז היינו צריכות להיות יצירתיות. למשל, בחדר של השומר היה חלון ובו מרפסת למטופלים. היינו מזמינים את המטופלים לצאת למרפסת, שרים להם ועושים מסיבת ריקודים, כדי שיתעודדו".

"בכלל, היתה אווירה טובה מאוד בצוות, כולם מאוד דאגו האחד לשני", אומרת דאוד ומשתפת בקרבה שנוצרה בין אנשי הצוות, "כלומר, מישהו מסתכל עליך כשאתה מתלבש ומתפשט, כדי לראות שלא נזהם את עצמנו".

"פעם אחת, נכנסתי לחדר הטיפול", נזכרת גולן, "והחלוק שלי קצת נפתח ונגעתי במשהו. ברגע שיצאתי מהחדר – כולם הסתערו עלי עם מגבות ומדים, והעיפו אותי למקלחת. הדאגה האמיתית שהיתה לנו האחד לשני היתה מדהימה".

מתוך המחברת במחלקת הקורונה בבית החולים כרמל

ההיררכיה במחלקת הקורונה כמעט ולא היתה קיימת. כמו במהלך מערכה צבאית, הן מספרות, לדרגות ולתפקידים לא היתה כל משמעות בשטח: אחיות ניהלו מערכי טיפול, רופאים בכירים פינו כביסה, מנהל בית החולים מדד חום למטופל, מנהלת המחלקה קנתה עוגות מהסופר.

"בישיבת הסיכום כולם הסכימו פה אחד – המנהלים, הרופאים, האחיות – שצריך להעביר את מודל העבודה והשטחת הסמכויות לשגרת בית החולים", אומרת גולן, "שיתוף הפעולה והעבודה לטובת המטופל, בלי פוליטיקות ואגו – זו הייתה חוויה כל כך ייחודית. כשטיפלנו בחולת קורונה בבית החולים, אחרי שנסגרה המחלקה, הרגשנו שזה כבר לא אותו הדבר".

"מנהלת המחלקה שלנו, ד"ר שני, היתה פשוט מדהימה", מציינת דאוד בהתרגשות, "פעם אחת היא הלכה ברגל למרכז חורב כדי להביא למטופל עוגה ללא סוכר. בפעם אחרת, היא הגיעה למחלקה ביום שישי בערב, למרות שלא היתה לה משמרת, רק כדי לשיר למטופלים שיר לכניסת שבת".

נסרין דאוד וד"ר מיכל אייזנברג פלג, לפני הכניסה למחלקת הקורונה | צילום: אלבום פרטי
נסרין דאוד וד"ר מיכל אייזנברג פלג, לפני הכניסה למחלקת הקורונה | צילום: אלבום פרטי

מתוך המחברת במחלקת הקורונה בבית החולים כרמל

"מטופל ראשון מורדם ומונשם. אנחנו בסרט אחר. עד הצוהריים המחלקה גועשת – מלא צוות נכנס ויוצא, שיחות טלפון, שליחת ציוד ותרופות שחסרים. הגיע אח מטיפול נמרץ ורופא שנמצאים איתנו מעכשיו. מקווה שהכל יהיה יציב ורגוע. רק בריאות"

"זה היה המטופל הראשון שנפטר אצלנו", הן נזכרות בצער, ולוקחות נשימה ארוכה, וגולן מספרת שזה קרה במשמרת שלה. "לא ציפינו שהוא יגיע למצב הזה, אבל פתאום הוא הידרדר. זה היה מאוד עצוב".

העבודה שלכן מלווה בסף חרדה גבוה, גם בשגרה. התקופה הזו היתה מדאיגה יותר, או פחות?

גולן: "אני חושבת שדאגתי יותר בתקופה הזו. המחלה הזו מאוד לא צפויה, התנודות שלה יכולות להיות מאוד פתאומיות. מכיוון שיש גם ריחוק פיזי מהמטופלים, הייתי צריכה לעתים לשבת ולצפות באנשים לא יציבים, שעשויים להידרדר במהירות, ואני צריכה להישאר ולדבר איתם דרך מסך. נוסף על כך, היו המון בלבול וחוסר ידע בטיפול בנגיף, חוסר ידע עולמי, וזה היה עבורי קשה יותר מהשגרה".

דאוד: "כולם סביבי, המשפחה והחברים, פחדו מאוד מהמגפה. לכן דאגתי לשלוח להם תמונות וסרטונים מהמחלקה, כדי להראות להם שהכל בסך הכל בסדר, שהחולים לא מצורעים ושהם מסוגלים לדבר ולצחוק; שתי חולות אפילו עשו ספונג'ה במחלקה, עד כדי כך הן הרגישו טוב. אחד המטופלים הכיר את אבא שלי, אז יזמתי שיחת וידאו ביניהם כדי שאבא שלי יראה שהוא בסדר ואולי זה קצת ירגיע אותו".

נסרין דאוד (מימין) ומילי גולן, עם המחברת ממחלקת הקורונה | צילום: רדיו חיפה
נסרין דאוד (מימין) ומילי גולן, עם המחברת ממחלקת הקורונה | צילום: רדיו חיפה

בזכות המחברת, נזכרו השתיים ברגעים מיוחדים שריגשו אותן בתקופה שמחלקת הקורונה פעלה. "התאשפזו אצלנו שתי חברות טובות שנדבקו" מספרת דאוד, "אחת מהן היתה במצב קשה, אבל היא החלימה מאוד מהר ואחרי כמה זמן הבדיקה שלה יצאה שלילית. לחברה שלה, שהיתה במצב קל יותר, בדיקת הקורונה יצאה חיובית. הראשונה אמרה לי שהיא מתפללת שהבדיקה הבאה שלה תצא חיובית, כדי שהיא תוכל להישאר עם חברה שלה במחלקה ולא לעזוב אותה לבד. התרגשתי עד דמעות".

"בפעם אחרת", נזכרת גולן, "בעלה של אחת המטופלות שנקלטו אצלנו שלח לי הודעה, וכתב 'אני לא רגיל להיות בלעדיה. אני רוצה להתאשפז איתה כדי לטפל בה, ואני מוכן לשלם על כל הציוד והמיגון'. היתה לי צמרמורת כשראיתי את ההודעה הזו, התקשרתי אליו והסברתי לו את המצב, ניסיתי להרגיע, אבל לא יכולתי שלא להבין אותו, את הצורך הזה להיות עם אשתו ולהחזיק לה את היד, רק לא להיות לבד".

מילי גולן, אחות במחלקת הקורונה, מתמגנת לקראת כניסה לחדר המטופלים | צילום: בית החולים כרמל
מילי גולן, אחות במחלקת הקורונה, מתמגנת לקראת כניסה לחדר המטופלים | צילום: בית החולים כרמל

"כל הזמן אמרו לנו שהרפואה לא תחזור להיות מה שהיתה לפני תקופת הקורונה", אומרת דאוד, "אבל אני לא רוצה לטפל בחולים ככה, דרך מסכים. אני מקווה שנחזור בקרוב להתקרב, לגעת, לדבר עם המטופלים מקרוב. הבנתי את זה על עצמי מהעבודה במחלקה – אני אוהבת להיות אחד על אחד עם המטופלים, זה מה שנותן לי סיפוק".

"למרות שזו היתה תקופה מדהימה", היא מוסיפה, "לקראת הסוף התחלתי להתגעגע למחלקה הפנימית, לשגרה. התגעגעתי אפילו להחליף לאנשים טיטולים, כשחזרתי, קפצתי מאושר והתחלתי להחליף חיתולים לכולם, שאלתי 'מי צריך קקי?'. חברי הצוות במחלקה חשבו שהשתגעתי, אבל כל כך שמחתי לחזור".

"אני הצלחתי למצוא את המקום שלי במחלקה יותר מנסרין", מספרת גולן, "כי אני פחות סוליסטית. אמנם היה לא קל, אבל אני שמחה שהייתי שם. בשבילי זו חוויה לכל החיים שלא תישכח. גם הילדים שלי; אגב. הם תמיד יזכרו שאמא שלהם עבדה במחלקת קורונה". ובהקשר הזה מוסיפה דאוד: "גם הילדים שלי יעריצו אותי על זה".

מתוך המחברת במחלקת הקורונה בבית החולים כרמל