אחרי דקות של חרדה, שבהן כל שיעול נשמע חשוד, הגיע הטוויסט בעלילה: דפנה צורי חזרה למקומה הטבעי, ואין יותר מרגש מזה

מערכת רדיו חיפה פרסום: 10:12 - 25/06/20

דפנה צורי | צילום: מאיר אלמלם


האמת היא, שהיום אני נרגשת באופן מיוחד. כי היום, לאחר ארבעה חודשי הדממה, היכל התאטרון במוצקין ירים מסך לראשונה.

מכבי קרית מוצקין 320_100

אמרו שפותחים את התרבות ב-21 ביוני. רק מה? הקורונה, כמו קורונה, לא ממש מתחשבת בתאריכים, ויצא שפתיחת עולם התרבות נעשית בעיצומו של גל תחלואה, מאות נדבקים ביום. וכן, הכותרות משפיעות על הקהל; אין מה לעשות. כל כותרת גורמת לפחד ולחשש.

ביום שלישי השבוע הייתי בהצגה "הבן" של התאטרון הקאמרי. הצגה ראשונה שבה אני צופה מאז תחילת חודש מרץ. כבר בדרך התחלתי להתרגש, להזיע – וואו! סוף סוף, הצגה! חלק מה-DNA שלי, שהקורונה ניסתה לגנוב לי, התחיל להתעורר – תאטרון.

לא אשקר, היו לי חששות. כן, גם אני מושפעת מכותרות בומבסטיות וממסיבות עיתונאים מאיימות. הגעתי ללובי עטוית מסכה, פגשתי את חברי למקצוע, את חברי השחקנים, הסתפקתי בקושי בחיבוק מרפקי, והתיישבתי בכיסא. הפכתי לקפסולה.

מכבי קרית מוצקין 320_100

מאחר והייתי בלי בן זוגי, דאגו לי לכיסא ריק מימין ומשמאל. הסתכלתי סביבי בחשש ובעוינות, כל שיעול נשמע חשוד. אבל פה מגיע הטוויסט בעלילה: בתוך חמש דקות בלבד מצאתי את עצמי צוללת פנימה, כל כולי בתוך ההצגה. התרגשתי, צחקתי, בכיתי. הייתי. מחיאות כפיים סוערות. קריאות של "בראבו!", ויוצאים החוצה בהדרגה. חלילה מלהתקהל.

ובדרך הביתה, אני והרכב שלי, עולות המחשבות. וכן, הבנתי שאני במקצוע הנכון. אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין מצליחה להתרגש ולחוות. וכן, גם לקהל שלנו מגיע ליהנות ככה, ואסור לוותר וצריך להניע. "אל פחד", אמרתי לעצמי. הקהל צמא לתרבות. מגיע להם.

אין דומה לתחושה הזו, תחושה שמתעוררת בין השחקנים שעל הבמה לבין הקהל שבאולם. הדבר החי הזה, שכמעט הצליח למות, וקם השבוע לתחייה.