"לבי, מה את לובשת? עם מי את יוצאת? אל תשתי הרבה." הנאום הקבוע של אמא שלי לפני כל יציאה. שנייה לפני שאני יוצאת מהדלת אני שומעת "תשמרי על עצמך" כי אם אני לא, אז מי ישמור?

מערכת רדיו חיפה פרסום: 16:24 - 25/08/20

אנחנו שומרות על עצמנו – יוצאות עם חברים שאנחנו סומכות עליהם, שמות עין על השתייה שאף אחד לא יוכל להכניס אליה איזה סם, מוודאות שיש לנו דרך מסודרת לחזור ומצייתות לכל הכללים שהחברה מצפה מאיתנו, הנשים, לעשות. כי אם אנחנו לא נשמור על עצמנו, מי ישמור? אבל לצערנו, לפעמים זה פשוט לא מספיק. לפעמים, זה פשוט עניין של מזל. עניין של מקום וזמן ומי החליט שתהיי טרף קל.

אנחנו נכנסות למועדון או לפאב מסתכלות לצדדים לראות מי בוחן מי מביט. אנחנו מודעות ליחסי הכוחות בין שני המינים, אנחנו יודעות מה הצד השני רוצה כשהוא מסתכל עלינו מלמטה למעלה כמו אל פרס שהוא רוצה להשיג או יותר נכון, כמו מטרה שהוא רוצה לקלוע. מה שלרוב לא מדברים עליו בקול, הוא שלפעמים גם אנחנו רוצות ואנחנו בוחרות לומר לבחור אחד – כן. כן לבחור אחד, לא ל-10 ובטח שלא ל-30. לא לתמונות ולא לסרטונים. לפעמים ה"משחק" הזה נגמר בטוב ואפילו יוצאת משם אהבה, לפעמים הוא נגמר בלב שבור ולפעמים לעיתים קרובות – הוא נגמר באסון. האסון מתחיל כשהצד השני קורא לתגבורת שתביא לתבוסתנו. אנחנו חסרות כוחות, אבודות לחלוטין, במעין סרט רע עוצמות עיניים ומייחלות שיגמר, בוכות בפנים וצועקות בכאב.

כשאנחנו מרוסקות ומבינות שזהו זה נגמר. אנחנו מתמודדות עם קרב נוסף לעבור, קרב שיכול קצת להשיב את כבודנו, קרב לא פחות מאיים. הקרב מול המערכת. אנחנו מקוות שבקרב הזה לפחות ננצח ונגרום למנוולים ששברו אותנו לשלם. עבור הקרב, עלינו לגייס את שארית כוחותנו ולהתמודד מול מערכת בירוקרטית מסורבלת ומול תקשורת סקרנית. ואחרי שכל הקרקס נגמר והשקט חוזר, אנחנו מבינות שנותר עוד קרב אחד לפנינו, קרב שנועד להמשך לנצח. הקרב מול הזכרונות ומול הפצע שעם הזמן הפך לצלקת עמוקה שלא תעלם.

אנחנו שומעים על המקרים בחדשות וחושבים שלנו זה לא יקרה, שהסביבה הקרובה שלנו לא כזאת. אבל יש לי סוד עבורכם, זה קורה בכל מקום ופשוט לא שמעתם או פשוט בחרתם להתעלם. אולי זה לא קרה עם 30 גברים אבל גם גבר אחד יכול להשאיר צלקת. לא פעם אחת שמעתי מחברות שבחרו לשתוק. לשתוק בשביל לא לצאת אשמות. לרוב, זה קורה בגיל צעיר יחסית כשהן התאהבו בגבר מרשים שמבטיח להן הכל. קצת שותים, צוחקים ובדיוק כשהן מסונוורות מהמילים הוא לוקח אותן לחדר. הן מטושטשות והכל מסתובב, ממלמלות את המילה "לא" בפחד, מנסות להדוף את גופו ללא שום הצלחה ואין להן ברירה אלא להיות קרח. גוש קרח, להתנתק.

צילום (אילוסטרציה): Shutterstock
צילום (אילוסטרציה): Shutterstock

כשהן יוצאות מהחדר, הן לרוב לא מבינות מה הרגע קרה. הן אוהבות אותו, הן צעירות ותמימות, עבור מרביתן זאת הפעם הראשונה והן רוצות להאמין שככה זה צריך להיות. שנים אחר כך, הן מבינות מה באמת היה שם בחדר. ויש לזה מילה אחת, מילה אחת מורכבת מארבע אותיות, מילה אחת שילדה בת 16 לא תרצה להאמין לה – אונס. אז איך אנחנו נהפכנו מהקורבן לצד המואשם? הסתכלתי על הכתבות של איה נאפה מנסה להבין שוב ושוב איך הבחורה בסוף היא זאת שהואשמה. איך אנחנו אלו שמאחורי מסך מטושטש? איך אנחנו אלו שצריכות להצדיק את עצמנו ולהתגונן? איך אנחנו אלו שמוצאות את עצמן ממשיכות במאבק האינסופי?

למען האמת, אין לי תשובה טובה. אני חושבת שאולי זה הפיתרון הכי פשוט של המערכת – להאשים אותנו. במקום להאשים את החינוך, את ההורים של הבחורים, את הבחורים או אפילו את המשטרה. הכי קל להאשים את הבחורה "שגרמה" לזה לקרות, הרי למה זה קרה לה ולא לבחורה אחרת. אני אגלה לכם עוד סוד, לרוב גם הבחורה מאשימה את עצמה שהיא זאת "שזימנה" את המנוול. כי אם היא לא תשמור על עצמה – אז מי ישמור? רק אחרי שנים לרוב היא מבינה, שזאת לא היא, אלא הוא. ולא משנה כמה היא שמרה על עצמה והלכה על פי החוקים שאמא ואבא לימדו, בא מישהו חזק וגדול ממנה שתפס אותה ברגע שחולשה וניצל אותה ואת גופה.

אז היא שמרה, וזה לא מספיק.

אז מי ישמור עליה אם זה לא מספיק? האם החינוך שלנו ישמור עליה? אותו חינוך שלא לימד אותנו להבחין בין פסול לבין צודק. בין פרטיות וכבוד לבין אונס קבוצתי וצילומים מופצים בטלגרם. מי ישמור עליה אם החינוך לא מצליח? הסביבה שלנו תשמור עליה? אותה סביבה שמפנה אצבע מאשימה לבחורה שבטחה ב"גבר" אחד שצילם, ששיקר ושהזמין חברים. אז מי ישמור עליה אם גם הסביבה נכשלת? אולי מערכת האכיפה שמערימה אין סוף קשיים על המתלוננת. בימים כאלו, כולנו מרגישות חלק מהאחווה הנשית שנוצרת. אולי הגיע הזמן שנתאחד וניתן קצת קונטרה לכל הרוע שמופץ נגדנו ברשתות.

אולי אנחנו צריכות לפתוח קבוצות וואטאפ וטלגרם משלנו שבמקום להפיץ בהן תמונות וסרטוני עירום של נשים אנחנו נפיץ בהן שמות של "גברים". את שמות המנוולים ואת מה שהם עשו לנו. שהם יתחרטו על היום בו הם נגעו בנו בלי רצוננו, על היום בו הם כפו את עצמם עלינו, על היום בו הם קראו לחבר'ה להצטרף ועל היום בו הם צילמו אותנו בלי ידיעתנו והפיצו ברשתות ועשו מאיתנו בדיחה. הגיע הזמן שהם אלו שירצו לקבור את עצמם מחרפה – לא אנחנו.

לא אנחנו צריכות להתבייש, לא אנחנו אשמות. הם אלו שצריכים להתבייש. הם אלו שאשמים.

לבי מנש | צילום: אלבום פרטי
לבי מנש | צילום: אלבום פרטי