"רואה את השחקנים שחינכתי במועדון וגאה בהם"

מאז שנולדתי הפועל חיפה היא חלק ממני. סבא ואבא שלי היו בהנהלת הקבוצה ומשם זה נכנס לנשמה. משפחה אפשר להחליף, אבל קבוצה לא, וברוך השם הצלחתי לשמור על שניהם. אני ביציעים מאז שאני זוכרת את עצמי, בתחילת שנות ה-80 ניסיתי להיגמל, עם לידת הבן הבכור. הפסקתי לקרוא עיתונים, אבל מהר מאוד זה נפסק. הייתי מורה, לימדתי את מנכ"ל הקבוצה אורן שטרלינג, האחים סרדל, גם עוזר המאמן מאיר בן מרגי היה בשכבה בה לימדתי. האמת? אני גאה בהם, כי הם עשו דרך טובה ובחרו בצבע הנכון. זכותו של כל אחד לבחור בצבע שלו, בכלל, כשאני רואה תלמידים שלימדתי מגשימים את עצמם ובהמשך גם נלחמים עבור הקבוצה שלי, זו גאווה מיוחדת, שלמה יותר.
יום של משחק זה הכנות מהבוקר. את המטלות עושים לפני, שעה לפני הכל מוכן בסלון ומתפללים שיהיה בסדר. מדי פעם אלוהים נוחת על האדומים ונותן לנו טיפה קטנה של אושר, בדמות אליפות, גביע וניצחונות בדרבי. אין לי שנאה למכבי כמו חלק מהאוהדים, אני משתדלת ליהנות מהקבוצה שלי ושלא ישתמע שלא חייכתי מעט כאשר מכבי הפסידה למכבי פ"ת בשבת, אבל לא מזה אני חיה.
בגלל שגדלתי במשפחה אדומה והאחיות שלי התחתנו עם אוהדי הפועל חיפה, אז נורא קל לחיות בבית אדום. הבנים שלי לא אוהבים כדורגל, אבל הם בודקים מה התוצאות כדי להבין מה הלך הרוח. פעם, אחד מהם שאל אותי משהו בזמן משחק ועניתי לו שאין לי אפשרות להשיב לו כי אני מרוכזת, אז הוא איחל לי שנפסיד. המשפט הבא היה "אם נפסיד אתה תלך למוסד", כמובן שלא התכוונתי לזה, אבל תראו מה כדורגל יכול לעשות, ומה זה משנה אם אתה גבר או אישה.