ההפסקות שהפכו לזירת קרב, ההשפלות מצד ההורים, המערכת שלא מעניקה גיבוי, והתחושה שהגיע הזמן שכולנו נתעורר. שלוש מורות מספרות על המציאות היומיומית שלהן בכיתות, שחייבת להטריד את כולנו

ליאת ובר פרסום: 12:29 - 24/12/21
מורות מיואשות | צילום (אילוסטרציה): Shutterstock
מורות מיואשות | צילום (אילוסטרציה): Shutterstock

"אם הייתי שרת החינוך, הייתי מגיעה לביקורים לא מתוכננים בבתי הספר. מגיעה כדי לראות באמת מה קורה בשטח; בלי שיידעו, ויוכלו לנקות ולסדר ולשלוח את הילדים המופרעים הביתה. אם הייתי שרת החינוך, הייתי רוצה לראות איך המערכת מתפקדת על אמת; בלי כיבודים ומורות נרגשות, שמחכות בשער עם טקסטים לעוסים לקבלת פנים רשמית".

כבר 15 שנה שמיכל היא מורה במערכת החינוך הישראלית. "מיכל" הוא, כמובן, שמה הבדוי – כמו "רונית" ו"ריקי", שידברו בהמשך. את כולן שאלתי, אם היו מעוניינות לחשוף את שמותיהן האמיתיים; ומכולן קיבלתי את אותה תשובה מהירה: "השתגעת?! את רוצה שיתלו אותי?".

יום פתוח בטכניון 728_90

ואפשר בהחלט להבין. החוויות והסיפורים ששמעתי מהן, אמורים להטריד כל אחת ואחד מאיתנו, במיוחד אם אתם הורים לתלמידים במערכת החינוך. ייתכן מאוד שהם לא יפתיעו אתכם, כי זה בדיוק מה שקורה בבית הספר או בכיתה של הבת או הבן שלכם. מטריד, כבר אמרנו. אפשר להאשים את הקורונה, את התלמידים, את המורים, את ההורים ואת העולם כולו. ואולי זו בדיוק הבעיה – יותר מדי אצבעות מאשימות, ופחות מדי ידיים שמטפלות בבעיות עצמן. ואלה, רק הולכות ומעמיקות.

"הדבר הכי קשה מבחינתי, זה להכיר בעובדה שוויתרתי"

יום פתוח בטכניון 320_100

תשאלו את מיכל, שאם היתה שרת החינוך כבר מזמן היתה עושה את הדברים אחרת. לדבריה, שנה קשה כמו האחרונה לא היתה לה מעולם, לאורך 15 השנים שהיא במערכת. בשנת הלימודים הנוכחית היא מחנכת של כיתה ד', וגם מורה לחשבון.

"אצלי בכיתה יש ילדים שלא יודעים לקרוא, ומי שטוב במתמטיקה הם רק אלה שיש להם מורה פרטי", היא מספרת, ומיד קושרת בין כל האשמים, "כתוצאה מהשנתיים האחרונות, הילדים היום בסוג של פריקת עול, בגיבוי מלא של ההורים. אני כותבת לתלמיד 'הפרעה', והוא עונה לי, 'תכתבי, גם ככה את לא מעניינת את אימא שלי'".

מיכל, כמו מורים ומורות אחרים במערכת, ברחבי הארץ, מדגישה את הימים שבהם התלמידים בילו שעות ארוכות בשיעורים ב"זום". את התוצאה אנחנו מקבלים היום – בעיות רגשיות, בעיות משמעת, פערים לימודיים.

"יש עכשיו מילה חדשה – 'הכלה'", היא ממשיכה, "מבקשים מאיתנו, המורות והמורים, 'להכיל', כי לילדים מאוד קשה".

מה זה אומר?

"אם תלמיד בכיתה ב' אומר למורה שלו, 'בת זונה' – היא צריכה 'להכיל' אותו; ואם תלמידה זורקת על מורה כיסא, המורה צריכה 'להכיל'. במקום להוציא דוח אירוע חריג, היא מוצאת את עצמה בשיחה עם מנהל בית הספר, שיסביר לה ש'חבל שיתייגו אותנו כבית ספר שיש בו אלימות', ש'זה לא טוב למדד הטיפוח ושביעות הרצון'.

"אי אפשר לחנך כשלא מגיבים על סיטואציות קיצוניות! המערכת היום מלמדת אותנו, ציבור המורות, ליישר קו עם מדיניות ההשתקה וההבלגה בשם אותה 'הכלה'".

ובסוף כולן מיישרות קו עם ההתנהלות הקיימת.

"פעם אחת העזתי להגיד שאני אספר 'בחוץ' על מקרה אלימות קשה שקרה בהפסקה – תלמיד בכיתה ו' שהרביץ למורה – וישר קראו לי לחדר המנהל, שהבטיח לי ש'אוטוטו אנחנו מקבלים תקציב מיוחד לטיפול במקרים כאלה בדיוק'".

מיכל מציינת, שהמקרה ההוא באותה הפסקה הוא לא משהו יוצא דופן, ומתארת הפסקות בין השיעורים שהפכו לשדה קרב. "זה הופך קשה יותר מיום ליום", היא נאנחת, "אלימות פיזית ואלימות מילולית. ההפסקות, מבחינתי, שוות לזירת קרב. בגלל האלימות כולנו צריכות להיות בחוץ בזמן ההפסקות, ותמיד יש מורות שחסרות, בגלל שהיא חולה או שהילד שלה חולה – וזה מחייב אותנו להיות הרבה יותר ערניות וקשובות".

יש הבדל בין בנים לבנות בהקשר הזה של אלימות?

"אין הבדל. כולם מקללים או מרביצים. צריך לעמוד לידם, להקשיב לשיח, להבין שאין אמפתיה. יודעת מה, עזבי אמפתיה – אין להם יכולת לתקשר האחד עם השני".

כאמור, למיכל אין ספק שהמצב הזה נולד מתוך ואקום. לדעתה, אנחנו – ההורים של אותם ילדות וילדים אלימים ונטולי אמפתיה – עייפים, מתוסכלים, ועסוקים בדברים אחרים. "יש לי הרגשה, שההורים לא באמת רוצים לדעת מה קורה עם הילדים שלהם", היא אומרת, "כאילו שאם יגידו להם את האמת, הם ייאלצו להתחיל להתמודד איתה ועם המציאות".

את מה שעובר על ההורים, מיכל שומעת מהמקורות הטובים ביותר – מהתלמידות והתלמידים עצמם. "ילדים מספרים הכל בכיתה", היא מוסיפה, "על הריבים של ההורים, ועל החברה החדשה של אבא; הם מסוגלים לספר שאימא בוכה בלילה כי אין לה כסף לשלם את המשכנתא, שאבא לא מצליח למצוא עבודה חדשה, ועל הריב שיש בין הדודים על הבית של סבתא. הם שומעים הכל, את כל הבעיות שההורים מתמודדים איתן ביומיום, ובבוקר מגיעים לבית הספר טעונים וכעוסים ולצערי, אין כוח אדם שיכול לעזור להם לפרוק, לדבר ולהקשיב. לי, כמורה, אין את הכלים המקצועיים לתת עזרה נפשית".

מציאות אלימה | צילום (אילוסטרציה): Shutterstock
מציאות אלימה | צילום (אילוסטרציה): Shutterstock

מפעם לפעם, גם מיכל מתעדכנת על פרויקטים חדשים וסלי משאבים עתירי תקציב, שמופנים למערכת החינוך. לרוב, באמצעות הודעות לעיתונות שמנוסחות במילים מפוצצות שנבחרו בהקפדה יתרה, בעיקר כדי לייצר כותרות. אבל איפה התכלס?

"מה שעושים היום, זה כל מה שלא צריך", אומרת מיכל בכאב, "יש פרויקטים מקסימים, ובמקומם זורקים כסף על תוכניות מדהימות שאין מי שבאמת יתפעל או יחזיק אותן בשטח. הכספים, והרבה מהם, מתבזבזים סתם; אין מי שבודק או מתכלל את השינויים, שממילא לא קורים".

איפה את בעיקר רואה את זה?

"מדברים על שיח רגשי, למשל. מתי אני אמורה לערוך את אותו שיח? אני עסוקה בכיבוי שריפות או במילוי טבלאות וטפסים על גבי טפסים. המנהל שלי עושה הכל כדי להציג תמונת אקלים מיטבית במקום לטפל בבעיות – כי אם הוא יטפל, סימן שיש בעיה, ואת זה אף אחד לא רוצה אצלו".

וההורים? לא אכפת להם?

"להורים ברור שהבעיה היא בית הספר, הבעיה אף פעם לא הילדים שלהם. אני שומעת את אותם משפטים על בסיס יומיומי – 'הילד שלי מלאך בבית', 'לא יכול להיות שהילד שלי מתחצף', 'הבת שלי לא אלימה', 'הבת שלי לא משקרת', 'למה את תמיד נטפלת דווקא לילד שלי?', 'למה את לא נותנת שיעורי בית?', 'למה את נותנת יותר מדי שיעורי בית?', 'למה הענשת את הבן שלי, באיזו סמכות?!'".

בלי שום גיבוי?

"כלום, גם כאן אין לי גיבוי מהמנהל. אם ההורים מוזמנים לשיחה, אני מרגישה כאילו אני בעמדת הנאשם. אין לי גיבוי מהמערכת. אני צריכה להוכיח שאני אשת מקצוע, שאני יודעת על מה אני מדברת". 

לפני שאנחנו מסיימות, מיכל מספרת לי על עוד מקרה, כזה שלא תשכח עוד זמן רב, אם בכלל. זה התחיל מקבוצת ווטסאפ שפתחה אחת התלמידות, בשם "ברוכים הבאים להלוויה", והזמינה את כל הכיתה לכתוב מה הם מתכוונים לעשות בהלוויה של תלמידה אחרת. "כששמעתי על זה קיימתי איתם שיחה", היא נזכרת, "אמרתי להם, 'השתגעתם? מה זה הדבר המזעזע הזה?!'. אחר הצוהריים קיבלתי שיחה מאחת האימהות, ששאלה אותי בכעס, מה פתאום אני שואלת את התלמידים אם הם השתגעו ומה פתאום אני מדברת אליהם ככה. לא יכולתי להאמין שזה מה שהפריע לאותה אימא – שאני שאלתי אם הם השתגעו, במקום להיות מזועזעת כמוני שתלמידי כיתה ד' מתכננים הלוויה לבת כיתתם".

כשאני שואלת אותה, לאן ממשיכים מכאן אן זו המציאות היומיומית, מיכל לוקחת שתי נשימות עמוקות, ואז עונה לי כמעט בלחש: "הרמתי ידיים. מבחינתי, זה הדבר הכי קשה כאשת מקצוע – להכיר בעובדה שוויתרתי".

״ילדה בכיתה ו', שלא מוצאת אפילו דבר אחד – אחד! – שלמענו שווה לחיות״

בבית הספר שבו היא מלמדת כבר שבע שנים, נחשבת רונית (שם בדוי) כמחנכת וכמורה אהובה במיוחד, כזו שכולם מכירים ומייחלים שתלמד את הילדים שלהם. זו בדיוק הסיבה מדוע היא עדיין מתקשה להתגבר על העלבונות שספגה במהלך השנה האחרונה – מכיוונם של ההורים.

"הם מזכירים לי על בסיס שבועי, שהם מכירים את ראש העירייה או בכיר כזה או אחר במשרד החינוך", היא מספרת על חלק מהורי התלמידים שלה, "וכולם כמובן מציינים שיש אופציה לכתוב עלי פוסט מכפיש בפייסבוק או לפנות לעיתונות. הם בפירוש מאיימים עלי, אין לי מילה אחרת, והידיים שלי כבולות".

היא נמצאת מספיק זמן במערכת כדי להודות, שגם לפני עידן הקורונה לא הכל היה מושלם; "אבל השנה", היא קובעת, "זה פשוט מטורף. כל יום יש בעיות של אלימות מהצד האחד, ומהצד השני הנחתות של מפקחת בית הספר וחוסר מהותי בכוח אדם, מה שגורם לפעמים להחלטות לקיים שיעורים משותפים, של תלמידי כיתה ה' עם תלמיד כיתה ב'. במילים אחרות, עוד שעה אבודה שאף אחד מהצדדים לא מרוויח ממנה כלום" .

הזכרת קודם את ההורים, מה חווית מהצד שלהם השנה?

"להורים אין שום בעיה להתקשר אלי בשבת בצוהריים, לשאול אם היו שיעורים במדעים; או לשלוח לי הודעות בשלוש לפנות בוקר, שבהן הם מודיעים לי שאם מישהו יתקרב לילדים שלהם עם חיסון נגד קורונה למרות התנגדותם, הם ייראו בי את האשמה הבלעדית. חוץ מזה, הם מעליבים, וגם מדברים בזלזול משווע על ילדים אחרים מהכיתה, ומסירים כל אחריות מהילדים שלהם". 

כאשת מקצוע בארגון מסודר, יש לך למי לפנות?

"לא, אני די בודדה במערכת. המנהלת שלי מאוד תומכת ומאוד קשובה, אבל היא לא תעביר את הנושאים למפקחת, כדי שלא יתחילו לשים עלינו עין בוחנת נוספת – ואת זה אף אחד לא רוצה".

מה לגבי פערים לימודיים?

"ברור שיש! לרוב התלמידים שמצליחים יש מורים פרטיים; אלה שלא מצליחים, לפחות מבחינת ההורים שלהם, הם כבר 'בעיה של המערכת'. בהקשר הזה אני שומעת מההורים, 'אני לא מבקשת ממך לבוא ולעזור לי במשרד – אז את אל תבקשי ממני לשבת עם הילד על שיעורי בית. זאת הפכה לתשובה די שכיחה בקרב הורים".

אולי הם צודקים? אחרי הכל, בשביל מה הילדים נמצאים בבית הספר?

"אני אתאר לך מהלך של שיעור. 45 דקות, מתוכן 20 דקות מתבזבזות על 'המורה, הוא הסתכל עלי', 'המורה, אני רעב', 'המורה, היא מציקה לי'; וזה בלי שאתייחס לתזוזה של כיסאות, לזריקת חפצים כמו מחק או עפרונות, לבעיות משמעת רגילות. לשאלות כמו, 'המורה, ראית אתמול הזמר במסכה?'.

"יש תלמידים, שבזמן קורונה הפסיקו לקבל טיפול תרופתי על דעת עצמם, למרות שהם זקוקים לו, ואז הם מגיעים לכיתה, מפריעים או משתעממים או בוהים בקיר – שזה גם מאוד מפחיד אותי! אני בכיתה קודם כל כדי לראות אותם, לדבר, לשאול, לחבק – אבל מה נשאר לי? 25 דקות לימוד והקשבה נטו. כשאני אומרת את זה עכשיו בקול רם, אני ממש גאה בעצמי".

מה הכי מפחיד אותך?

"כרגע? תלמידה בכיתה שלי, שאמרה שאין לה כוח לחיות. ילדה בכיתה ו', שלא מוצאת אפילו דבר אחד – אחד! – שלמענו שווה לחיות. האמירה הזו, כרגע, רק איתה אני עוסקת ופועלת לשינוי. כל הבעיות מתגמדות כשזה מה שאני שומעת".

״המורים עייפים, מחפשים כל דרך לצאת לשבתון, אולי לפרוש מהמקצוע״

את ריקי (שוב, שם בדוי) – מורה לביולוגיה ומחנכת של כיתה י' – זה לא מפתיע. "השנה יש יותר ויותר תלמידים שמדברים על חוסר רצון לחיות", היא חושפת, "יש המון בעיות רגשיות. אני לא באמת חושבת שהם אובדניים, אבל כן מתייחסת ברצינות לכל אמירה כזו".

מבחינת ריקי, שנתיים בעולם של קורונה גרמו לתלמידים שלה לאבד את היכולת הבסיסית לתקשר זה עם זה. "הם חזרו מהסגרים ומהלימודים מרחוק עם 'גבולות לא ברורים'", היא מסבירה, "אני רואה תלמידים שנלחצים בעת מפגש. הם ממש נכנסים למצוקה, ואותה מצוקה גורמת לוונדליזם ולאלימות. דברים קטנים של יומיום מכניסים אותם ללחץ, שיוצר ויסות רגשי לא ברור וגורם להתפרצויות זעם". 

בבית הספר התיכון שבו היא מלמדת, כמו בתיכונים אחרים, אין מספיק שעות ייעוץ או שעות יועצת. "זה לא הגיוני, שאחרי שנת קורונה, אחרי שכל השרים והמנכ"לים והמנהלים מדברים ביודעין על הבעיות הרגשיות של התלמידים, לא יהיו יותר יועצות בבית הספר", היא מבהירה, "אני כבר לא מדברת עלינו, כאנשי חינוך, שגם צריכים תמיכה או הדרכה – לתלמידים! הם מחפשים אוזן קשבת".

ומה זה עושה לך, כמורה?

"אני יכולה לומר לך, שלמרות שהשתחררתי מהצבא לפני יותר משלושה עשורים, אני בשביזות יום א' מדי מוצאי שבת. פשוט כואבת לי הבטן מרוב לחץ".

ההפסקות הפכו לשדה קרב | צילום (אילוסטרציה): Shutterstock
ההפסקות הפכו לשדה קרב | צילום (אילוסטרציה): Shutterstock

לדבריה, הלחץ הזה נובע לא מעט מהמערכת התובענית, ומהמשימות האינסופיות שמוטלות עליה ועל עמיתיה: "ועדות, טפסים, ישיבות, טבלאות, הדרכות, פגישות זום בשעות לא הגיוניות", היא מפרטת, "וכל זה עוד לפני שהכנתי מערך שיעור או הכנתי את הכיתה למבחנים. הלחץ לקראת הבגרויות הוא הרי איום ונורא, ובמקום ללמד מתוך אהבה אני מוצאת את עצמי מתווכחת עם הורים שמזלזלים ביכולת המקצועית שלי – ואז, אני מתבקשת על ידי המנהלת שלי להימנע מקונפליקטים ולהבליג. אני רואה את התלמידים שלי מתמוטטים נפשית, ובלית ברירה ממשיכה להעמיס חומר לימודי בלי שיהיה לי זמן לעצור לשיחה או לאוורור רגשות".

לעצמך, לפחות, יש לך זמן?

"מה פתאום. אפילו לא זמן ללכת לשירותים בין השיעורים. השתגעת? חייבים כל זוג עיניים שאפשר בהפסקה בחצר. כל המורים עייפים, מחפשים כל דרך לצאת לשנת שבתון, אולי לפרוש מהמקצוע. זו שנה קשה, קשה מאוד".

"באתי מתוך שליחות, ואני לא שוכחת את זה"

מיכל, רונית וריקי מטילות ספק רב ביכולתו של בית הספר במתכונתו הנוכחית להחזיק מעמד עוד זמן רב. "הידע הרי נגיש לכולם, הכל באינטרנט", אומרת מיכל – שעובדת, כזכור, בבית ספר יסודי, "הרבה פעמים התלמידים עוקפים אותנו ביכולת שלהם לאתר ידע חדש או נושאים שמעניינים אותם. התלמידים של היום זקוקים לאנשי מקצוע, שיוכשרו להוראה בתחומים כמו יצירתיות, מחקר, חשיבה ופיתוח יצירתי, והלוואי ולמישהו יהיה פעם את האומץ לשנות".

עד אז, הן ימשיכו להגיע מדי בוקר לפגוש את הילדים שלנו, מלאות בחום, באהבה וברצון להנחיל ידע, לטפל בבעיות החמורות – למרות שאין להן גיבוי או עזרה, למרות שההורים מזלזלים בהן, ולמרות שהתלמידים עסוקים בעצמם. "באתי מתוך שליחות", מסכמת רונית, "ואני לא שוכחת את זה, למרות הרגעים הפחות נעימים". ואולי ההצצה הקטנה הזו תעיר חלק מההורים, ותגרום להם להבין איך זה מרגיש מהצד השני.