"מורכבות עושה אמנות טובה"

מיצב אחד, שנראה לא קשור, כזה שרוב באי המקום מתעלמים ממנו, מספר בצורה הטובה ביותר את סיפור התערוכה החדשה 'מגרש המשחקים שלי' של האמנית נרדין סרוג'י – תערוכה שרצה בימים אלו במוזיאון חיפה לאמנות.

ממבט ראשון המיצג נראה כעמוד שהוא חלק ממבנה החלל אך ממבט שני ומעמיק מגלים שהחלק העליון שלו עשוי ערמת דפים נפרדים שאינם מגיעים עד התקרה. "זהו הרגע הזה שלא יודעים אם משהו מתווסף מעליו או נעלם למטה. זה סמל ליציבות המוסד או יותר נכון לשאלה שאני מתעסקת בה האם קיים דבר כזה יציבות? האנושות אוהבת את המוסד כדי לתת אשליית יציבות אבל ממה שההיסטוריה מלמדת אותנו – שום דבר לא יציב בחיים".

שאלת היציבות מתווספת לשאלות עמוקות אחרות שנרדין מתעסקת בהם, אחת נוגעת לתפקיד המוזיאון עצמו. "למה המוזיאון סגור לסביבה שלו? למה אין התכתבות של המקום לשכונה הסמוכה?"

התשובה מגיעה בצורת מיצג מרתק שבו סרוג'י מבקשת לקרוע את קיר החלל, לחשוף חלונות שלא נפתחו במשך שנים ולספק מבט נדיר לשכונת ואדי ניסנס. "רציתי לדחוף את גבולות הפוליטי, הדת והמוזיאלי לקצה ולאתגר את הסטטוס קוו", מבהירה סרוג'י, "פתיחת החלונות זה לא רק אקט פיזי, יש פה פעולה של קילוף. התחלתי לקלף את הקירות והמשכתי לקלף את הנוף ולהכניס אותו פנימה".

סרוג'י מחושבת, מבינה את החשיבות של כל פרט במרחב ולראייה קולות נקישות הליכת העקבים שמלווה את שיחתנו ומגיעה ממיצב וידיאו שמקבל את פני הבאים ובו מוצגת דמותה המוכפלת עולה על גרמי המדרגות שנמצאים במוזיאון. "כשהיה כאן בית ספר, אסור היה לנעול נעליים שמוציאות קול". מחדדת סרוג'י ומתייחסת להיסטוריה של הבניין שעוד ניגע בה, "אבל זה גם על תהליך היצירה האינסופי. על הצד הימני של המוח שהוא הצד הטכני, הצד השמאלי שהוא יותר חולמני ויצירתי וההחלפה ביניהם".

אמנות תלוית חלל

לא רק תהליך היצירה הוא אינסופי, גם ההיסטוריה בכלל ופרט זו של המבנה מחופה האבן שיושב ברחוב שבתאי לוי 36. בשנת 1930 המבנה נחנך ביזמת הבישוף האנגליקני מירושלים כבית ספר תיכון אנגלי לבנות מכל הדתות והעדות, כולל פנימייה שנסגרה בשנת 1948. לאחר מכן שימש כמבנה לקליטת עולים, בהמשך כבית ספר עממי בקומה הראשונה ותיכון בקומה השנייה ובשנת 1978 החל את תפקידו כמוזיאון.

סרוג'י, כאמנית פלסטינאית שנולדה בנצרת ובעשרים שנה האחרונות מתגוררת בחיפה, בחרה לספר את סיפור המבנה דרך שלוש נקודות מבט: שייכות המבנה לכנסייה האנגליקנית, הקמתו בשנות ה-30 ונקודת המפנה עם סגירה בית הספר בשנת 1948.

"תראה את העבודה הזו למשל", היא אומרת ומכוונת לעבר מגדל כיסאות המרותכים אחד לשני ומגיעים כמעט עד לתקרה. "אלה כיסאות בית הספר שצבועים בצבעי המוסד הקיים – אפור של הרצפה ולבן של הקירות. זה עמוד בסיס שנבלע אל תוך המוסד ואף אחד לא מדבר עליו יותר.

"הקיום שלי כפלסטינאית שחיה במדינה ישראל, אמנם עם אותה תעודת זהות כחולה אבל עם תרבות שונה ממה שקיים פה – היא מורכבת, והמורכבות מאפשרת לי לעשות זום אאוט על סיטואציות מסוימות. יש לי כל מיני שאלות על אופן ההתנהלות שלנו בחיים, על איך אנחנו רואים פוליטיקה, על תפיסת מקום מיקום וזמן ומה אנחנו לומדים מההיסטוריה. אנחנו חיים כאילו זה גזר דין לחיות ככה אבל זה לא".

הדברים אמנם יכולים להתפרש כאופטימיים אבל הנימה של סרוג'י מחביאה איזה כעס סמוי. "לחיפה אמנם יש את ההילה של עיר משותפת אבל שנכנסים לרזולוציות יותר עמוקות רואים הפרדה טוטאלית בין הסצנה הפלסטינאית לזו הישראלית ומעט מאד אנשים מתערבבים גם פה וגם שם".

זה נראה שסרוג'י חיה באמביוולנטיות קבועה – נהנית מתערוכת יחיד במוזיאון חיפה אבל מבקרת כנגדו, חיה ומקבלת השראה מהעיר אך לא חוסכת ממנה דבר, מתכננת תוכניות קדימה אבל זוכרת תמיד ששום דבר לא יציב. "יש מקום שלא מורכב להיות בו? החיים מורכבים. מורכבות עושה אומנות טובה".