החנות הכי יפה בשוק הפשפשים: קרובה, אבל גם כל כך רחוקה

החנות הכי יפה בשוק הפשפשים היא גם החנות הכי חריגה בנוף האורבני של השוק החיפאי. לא תמצאו בה גיבוב של פריטים מבולגנים הנערמים ללא סדר על ריהוט מאובק, גם לא בחלק בו מצוי בית המלאכה, שם אלפי הפריטים מאורגנים ומסודרים והכל נקי כמובן. 

החנות הכי יפה בשוק הפשפשים היא גם החנות הכי מנותקת מהשוק החיפאי. היא נמצאת במרחק של חציית כביש אחד מאוד מסוכן (שד' פל"ים), שעובר מתחת לחנייה המשמשת את שוק הרוכלים בימי שבת. החנות ממוקמת בסמטת אל הילאל, קרובה אבל גם כל כך רחוקה.

"אני מנותק, אני לא חלק", אומר בכאב עמיאל קושנר שאחראי על כל היופי הזה בסטודיו הנושא את שמו, "היה כאן פעם מעבר חצייה עם רמזור והיה ברור שאני חלק מהסצנה של השוק. יום אחד מעבר החצייה נעלם והופיע במקומו מסלול מטרונית עם פס אדום לא מובן על הכביש". וכן, הוא פנה לגורם רשמי בניסיון לבטל את רוע הגזירה, "שלחתי מכתבים ואפילו קיבלתי תשובה רשמית ש'זה לא יקרה, תשכח מזה'. אני מודה שלא ידעתי למי לשלוח, אז שלחתי לכמה מחלקות שונות בעירייה ומישהו טרח להשיב בשלילה. בזמן האחרון אני שומע – עדיין לא מרגיש – שהעירייה החלה לעשות פה דברים בשוק ואני מאוד מקווה שזה ימשיך. אין לי הרבה מה להגיד בעניין, אני יותר מדי סובייקטיבי. הנראות שלי היא לא חלק מהשוק והניתוק הזה מאוד בעייתי". 

"אבא שלי היה אלטעזאכן, קונה-מוכר בלי ז'אנר או נישה מסוימת"

קושנר לא פוחד לחלום. לפני 11 שנים הוא הגיע לפשפשים והצטרף לאביו אבלרדו, לו עדיין יש חנות ברחוב ואדי סאליב, במרחק חצייה של אותו כביש סואן ומסוכן. בגלל צפיפות, לפני 6 שנים הוא הגיע לסמטה ופתח בה בית מלאכה קטן בפינה. "ככה בדיוק רציתי את זה", הוא נזכר, "לקוחות היו מגיעים לחנות, אנחנו חוצים יחד את הכביש ותוך דקה נכנסים לבית המלאכה. אני מראה להם בדיוק מה אני עושה, מייצרים הזמנה וחוזר חלילה".

אני מפצירה בו לחזור להתחלה. ממש להתחלה, וקושנר מספר שנולד בחיפה לפני 45 שנה, גדל ברחוב הירקון ואחר כך בליאון בלום ובמסדה. הוא היה ילד פעלתן, מאוד יצירתי, כזה שמפרק כל דבר ולא תמיד יודע להרכיב בחזרה. הוא שבר ולמד לתקן, והיה זה שפותר בעיות כשהכיתה יצאה לטיולים. אם צריך היה לבנות אוהל, או להדליק מדורה, היו קוראים לו. בכל מקום הוא היה מייצר לעצמו סביבה שבה הוא עבד.

מה רצית להיות כשתהיה גדול?

"אמן, זה מה שתמיד רציתי להיות. למדתי במגמת אמנות באורט, אבל גם העשרתי את הידע בכל מיני חוגים, התעסקתי גם קצת במוזיקה, צילום, ואת הרוב למדתי לבד, אני אוטודידקט". 

במה עסקת לפני?

"הייתי מנהל במות תיאטרון. עבדתי בכל הארץ ולמדתי את המקצוע ואת כל המסביב של המקצוע שהוא עולם ומלואו. זה עוזר לי במה שאני עוסק היום בהרבה מובנים. לפה הבאתי את הוויז'ן העיצובי שלי, זה משהו שאין בחלק הזה שנקרא מאחורי הקלעים".

לפני 11 שנה הוא החליט שהוא רוצה להיות עצמאי. לאביו, כאמור, כבר היתה חנות בשוק אותה פתח שנתיים קודם יחד עם שותף. לאב היתה תמיד זיקה לאמנות ולחפצים יפים, הוא התחבר לקרמיקה ישראלית ולציורים של אמנים מוכרים יותר ופחות וכשהיה בין עבודות, החל להגיע לשוק בכל יום כדי לחפש מציאות. הבית של ההורים כבר היה מפוצץ בדברי אמנות והקירות התכסו בציורים, ובגלל שהאב התחבר עם כמה סוחרים, הם הציעו לו ספייס קטן בשוק.

"בהתחלה זה לא עניין אותו, אבל כשהאוסף שלו גדל וגדל, הוא החליט למכור חלק מהדברים. ככה זה התחיל להתגלגל וכשאני נכנסתי לעניינים, הזזתי את השותף הצידה ואבא נפרד ממנו", מספר הבן. "אבא שלי היה אלטעזאכן, קונה-מוכר בלי ז'אנר או נישה מסוימת. הוא ומשה היו מפנים בתים, ומוכרים את הסחורה בעיקר בשבתות. כשאני נכנסתי לתמונה באתי עם ויז'ן מסוים, רציתי לבטא את עצמי. לא חיפשתי להיות אלטעזאכן, או 'הבן של', מעין דור המשך שמתגלגל אבל תמיד נשאר אותו דבר, ללא התחדשות. באתי לכאן כדי לבטא את עצמי ואמרתי לאבא שזה מה שאני רוצה".

ומה רצית?

"לפינוי דירות ולהיות פועל אני לא מתחבר, אפילו שמבחינת ביזנס יש בזה ביזנס, אבל אני לא איש עסקים, אני בא בגישה של אמן, של יצירה. אני מתחבר לדברים מסוימים ואותם אני רוצה לקנות ולמכור. התחלתי להסתכל ברשת על כל מיני תוכניות, להתעניין בנושא עתיקות, וינטג' ועיצוב. התחברתי לתחום הזה של תאורה ונכנסתי ללמוד את הנושא יותר לעומק. לא הייתי נעול על סגנון מסוים".

אבל לחנות הזו יש סגנון מאוד מובהק.

"זה משהו שהתגבש עם השנים. נחשפתי לעולם העיצוב, ראיתי שבעולם נותנים לזה חשיבות מאוד גדולה, גיליתי את שווקי הפשפשים באירופה וזה מאוד קרץ לי. אני אוהב לראות עולם".

"איכשהו מצאנו את עצמנו, אבא, הטנדר ואני, כל יום במקום אחר בארץ"

קושנר החל לבקר בשווקים בחו"ל ובכל מקום אליו הגיע, היה ממלא מזוודה בפריטים שאהב. הוא לא בא כסוחר גדול שממלא מכולות, אלא הסתפק בדברים קטנים כמו שעונים, מאזניים, משקלים של בעלי מלאכה שונים. "ראיתי את הלוגואים למדתי על החברות השונות, על המוצרים, התחלתי להתעניין במעצבים, צברתי ידע והכרתי עולם. את החפצים הייתי פורש בשבתות בשוק הרוכלים שבבית המכס הישן ברחוב קפטן סטיב ואיכשהו מצאנו את עצמנו, אבא, הטנדר ואני, עוברים בכל יום בשבוע למקום אחר בארץ עם הסחורה ופותחים שולחן".

איך ידעת להעריך מבחינה כספית את המוצרים?

"לא ידעתי. באותה תקופה לחפש דברים בגוגל לא היה טריוויאלי כמו היום. מה שכן היה זה סדרות על עתיקות ב-BBC ונחשפתי אליהן בהמלצת אמא שלי. אשכרה נסעתי למקומות שבהם צולמו הפרקים, וככה חקרתי ונחשפתי". 

בשלב מסוים הוא רצה להפסיק להסתובב בירידים בארץ והשאיפה היתה להמשיך בנסיעות לחו"ל, אך להציג את הפריטים שהוא רכש על מדפים בחנות. הוא הציע לאביו להצטרף אליו ולא עבר הרבה זמן עד שהבין שהוא חייב לפתוח בית מלאכה. 

"החנות לא מספיקה לי ומצאתי מקום ברחוב יוסף, ליד התיאטרון העירוני. מקום חמוד, 15 מ"ר, מאוד אהבתי אותו. התחלתי לאסוף כלי עבודה והתחלתי לטפל בגופי תאורה. היה לי ויז'ן שאני רוצה גם לייצר וכך התחלתי".

מה בעצם התחלת?

"הייתי קונה מנורה, מפרק ומפשיט אותה לגמרי מכל החלקים, מנקה ומרכיב. לא בהכרח הייתי מחזיר אותה להיות מה שהיתה כי רציתי שתראה אחרת. לאט לאט התחלתי לצבור מלאי של כל מיני חלקים שהם וינטג' והכל תוצר של פירוק. פירקתי אלפי גופי תאורה במשך השנים ושמרתי את כל החלקים שלהם. לא קניתי אום בחיים שלי. כל מה שאני יכול לשחזר ולשמר שהוא וינטג', אני עושה את זה ויש גם עניין של קיימות ומחזור".

וכך הוא החל לעשות הכלאות, לשנות דברים בשאיפה למתג את עצמו כאחד שעושה עבודות מיוחדות. השכנים הציצו פנימה וגילו שיש לו ידיים טובות, כזה שיש לו פתרונות לכל מיני בעיות. הוא עניין אותם בגופי התאורה שיצר, לקוחות החלו להיכנס, ואז הוא חזר לשוק, לאותו בית מלאכה בפינת הסמטה. "רציתי להתקרב לשוק, גם המקום היה גדול יותר, רציתי ספייס לממלכה שלי", הוא מספר.

ואז הגיעה ההזדמנות שלה למעשה חיכה שנים. את הבניין רכשו משקיעים והוא סיפר להם על הוויז'ן שיש לו לחנות מעוצבת שיש בה חלל תצוגה ובית מלאכה. הוא ביקש מהם זכות ראשונים אם יתחילו לשפץ. "יום אחד זה קרה, נכנס מחפרון שהתחיל לחפור", הוא משחזר בהתרגשות כאילו זה קרה אתמול, "זה היה מבנה מסוכן, ללא תקרה. התחלתי להתערב בנושא השיפוץ, לאחר שהבעלים אמר לי שהוא רוצה לחלק את הנכס לארבעה חללים. הודעתי לו שבטוח אני אקח שניים, כי כבר היו לי המון פריטים להציג. זה הרגיש כמו בגד שנעשה קטן עליך כי השמנת, המקום כבר נראה לי קטן וצפוף".

"לא יכול להיות שאהיה פה 10 שנים ולא אתקדם לעבר החלום שלי"

יום אחד, כשהוא עדיין בנכס הפינתי, גשמי החורף הציפו את המקום בשל בעיות תשתית ואז הוא התפרק. "אמרתי לאבא שלי שזהו, אני לא רוצה את זה יותר, אני בן אדם שיש לו ויז'ן ולא יכול להיות שאהיה פה 10 שנים ולא אתקדם לעבר החלום שלי, למה שאני רוצה לעשות באמת", הוא מספר, "אבא ישן על זה ואמר לי שהוא תומך במה שאני רוצה לעשות, שהוא איתי. הודעתי לבעל הבית שאנחנו עוזבים ונכנסתי לבלבלה כי לפרק את כל מה שהיה שם היה נראה לי כמו סיוט. יום אחרי זה נרגעתי ואבא אמר לי 'תנהל את המהלך'. ביקשתי מהבעלים של הבניין המשתפץ הצעה על כל המקום, על ארבעת החללים, וכך היה. הוויז'ן שלי הוא בדיוק איך שהסטודיו נראה עכשיו. חללי תצוגה ולידם חלל עבודה. הכל במקום אחד, שיהיה מעוצב יפה ואני אחליט מה יהיה פה ומה לא, מה יוצג ומה לא". 

והעיצוב פה זה אתה? 

"כן, בטח. אני מאוד מושפע מאופן העיצוב של חנויות באירופה וגם מסוג החפצים שמוצגים שם".

הלכת על סיקסטיז וסבנטיז.

"עם הזמן נכנסתי לנישה עיצובית מסוימת וזנחתי את הזרמים העיצובים האחרים שאני גם אוהב, אבל פחות מתעסק בהם ביומיום כי אין לי זמן להתעסק בהכל. נשאבתי לשנות ה-60 וה-70, לתקופת ה-Mid Century Modern. למעשה, כל המאה ה-20 מתחילתה ועד היום".

הריהוט דני.

"הריהוט פה הוא כמעט 100 אחוז ישראלי, אולי יש פה פריט אחד דני ואחד איטלקי. הכל פה ישראלי, מחברות כמו הזורע, שמרת, מסינג, וכאלה שפחות מוכרים, אבל נכון, העיצוב דני, למרות שאני לא מתחבר לריהוט דני. אני מתחבר לדברים שאני אוהב, מצידי שהיה רומני מטרנסילבניה. כל הנושא הזה של אמנות, יצירה ותעשייה ישראלית בשנות ה-60 וה-70 בתחום עיצוב הבית היה מושפע מעיצובים אירופיים. גם נושא התאורה מושפע מארצות סקנדינבייה, ז'אנר שטוען שמנורה צריכה להיות פריט אסתטי ולא רק פונקציונלי".

אתה מבסוט?

"מבסוט שהגעתי למצב שאני יכול להיות עצמאי ולא תחת בוס ולהיות מסוגל להביא את הפרנסה לעצמי. ושזה הולך לפי הוויז'ן שלי".

כל מי שנכנס מגיב בדיוק באותה צורה.

"יש פה וואו פקטור. מאוד חשוב לי שהמקום יראה טוב ותהיה הרגשה נעימה, כמו עם המנורות שאני עושה לאנשים – שתהיה מחשבה מאחורי זה, להבדיל מאחרים שמביאים סחורות נהדרות, אבל אין להם תצוגה ויכולת אסתטית לארגן".

ישבת 10 שנים בכוך הקטן, רצית להתפתח. מה יקרה בעוד 10 שנים? 

"יש לי חזון והוא מורכב משני דברים. הראשון, תמיד רציתי להיות בן אדם שמסוגל ויכול להתעסק באמנות שלו עצמו וכך להתפרנס. לבנות את הדברים שלי ורק אותם להציג. זה מאוד בעייתי פה בארץ, אין לזה הרבה קהל".

תפתח אתר, תמכור אונליין לאספנים בחו"ל.

"נכון, זו אפשרות".

מה הדבר השני?

"החזון שלי הולך לכיוון של beyond חיפה. בתמונה הגדולה, הרצון שלי לתת שירות כמו שאני נותן היום אך בבתים של האנשים ולא בבית המלאכה".

תסביר.

"לשלב עיצוב, את האוצרות שלי, את היכולת העיצובית שלי ואת היכולת הטכנית בנדל"ן. בבתים של אחרים, אבל באופן מלא. היום אני עובד עם מעצבות ומעצבים שנותנים את השירות של העיצוב, אבל אני רק מספק להם את הפריטים. אני רוצה לקחת נכס as is ולהפוך אותו למיליון דולר, מבחינת ריהוט, חשמל, תאורה, הכל. זה החזון שלי. אני רואה את עצמי בעוד עשור עוסק בעיקר בזה".

מה היה הפריט הראשון שיצרת ומכרת?

"זה היה פריט בהזמנה. התעסקתי אז בסגנון תעשייתי שנקרא Steel Punk, שיש בו גסות הקשורה לעידן הקיטור. זה מאופיין בגלגלי שיניים, בצינורות, נורות פחם, שעוני לחץ. הייתי שקוע מאוד בז'אנר הזה ויום אחד באה אליי דנה פינגרר, מעצבת, וביקשה להזמין מנורה בסגנון למשרד ההייטק של אחיה בתל אביב. זה הדבר הראשון שאני עשיתי, רשמי שלי, פרויקט של מנורה מהתחלה ועד הסוף ומכרתי אותה. לא היה לי קשה להיפרד ממנה כי זה היה בהזמנה".

מה הדבר שעשית ולעולם לא תמכור?

"אני לא יודע מה להגיד, אולי לא בניתי אותו עדיין. יש כמה דברים שיהיה קשה לי להיפרד מהם, אבל עדיין אין משהו שאני אומר שהוא יישאר איתי לעד".

יש משהו ששיחררת וזה עשה לך קווץ'?

"כל דבר שאני משחרר עושה לי קווץ'. בסופו של דבר אני שמח שאנשים אוהבים את מה שעשיתי ואת הדרך שבה אני מגיש את המוצר. ועל הדרך זה גם נותן לי פרנסה".