דבריו של חיים לנציצקי, יו"ר יד לבנים חיפה ואביו של סמל ראשון אילן לנציצקי ז"ל שנפל באסון המסוקים, למשפחות השכולות
דבריו של יו"ר ארגון יד לבנים בחיפה, חיים לנציצקי, למשפחות השכולות, מתוך 'יומן זיכרון' ברדיו חיפה.
חיים לנציצקי הוא אביו של סמל ראשון אילן לנציצקי ז"ל, שנפל ביום כ"ח בשבט תשנ"ז (04.02.1997) באסון המסוקים.
משפחות יקרות מכובדי כולם,
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ונפגעי פעולות האיבה השבעים וחמישה במספר, מרכינים ראשינו לזכר הנופלים שהותירו אחריהם משפחות, אבות ואימהות, אחים ואחיות, נשים ובעלים, ילדים, חברים וחברות, שנפלו בהגנה על מדינת ישראל – במערכות ישראל ובפעולות האיבה.
נופלים שהותירו אחריהם חלל גדול המסרב להתמלא גם בחלוף שנים רבות.
התקופה האחרונה במדינה, מלווה שוב בפיגועים רבים, אשר הוסיפו שמות נוספים לרשימה האינסופית של משפחת השכול.
שנת השבעים וחמש עומדת גם בסימן חמישים שנים למלחמת יום הכיפורים. מלחמת אין ברירה זו שנכפתה עלינו על ידי מדינות ערב שמסביבנו, והשאירה את המדינה הצעירה שלנו מצולקת ושותתת דם. מלחמה אשר הגדילה את מעגל השכול.
במלחמת יום הכיפורים ולאורך כל שנותיה של המדינה, שילמה ומשלמת החברה הישראלית את המחיר הכבד מנשוא בשל הרצון שלנו לחיות כאן בארץ ישראל. מחיר שגם אני ומשפחתי שותפים לו מאז אותו יום ארור בו בננו אילן, ביחד עם שבעים ושניים מחבריו, נהרגו בהתנגשות שני מסוקי היסעור בדרכם למוצבי הלבנון על מנת להגן על יישובי הצפון.
אותה החברה הישראלית, שבזכות הלכידות והאחדות שלה הקימה את מדינת ישראל שעל קיומה אנו נאבקים כבר שבעים וחמש שנים; אותה חברה ישראלית שבזכות הרוח שבה ניצחנו את מלחמת יום כיפור והבטחנו את קיומה של המדינה – חברה זו נמצאת בחודשים האחרונים במאבק על עצמה, על אחדותה ועל מהותה.
מוטי המר, שחווה בהיותו ילד את מאורעות וואדי סאליב בחיפה בשנת 1959, מאורעות שהציתו גל מחאות והפגנות בישראל, שאיימו לקרוע את החברה הישראלית, כתב שנים לאחר אותם מאורעות את השיר "רקמה אנושית" – "כי כולנו, כן כולנו רקמה אנושית אחת".
ודומה כי אין משמעות חזקה יותר לשורות אלו שכתב, מימים אלו הפוקדים ביום הזיכרון נתייחד עם זכר יקרינו שנפלו על הגנת הארץ ובפעולות הטרור השונות.
בית העלמין הצבאי הינו עדות לעובדה שהחברה הישראלית היא רקמה אנושית אחת, שלמרות ריבוי הדעות השונות, תפיסות העולם השונות, העדות, הדתות ועוד דברים רבים המפרידים אותנו כאנשים, הדבר שמאחד אותנו כעם וכחברה הוא אחדות המטרה שלנו והרצון להמשיך "להיות עם חופשי בארצנו", זהו הגרעין שלאורך השנים ליכד את החברה הישראלית לרקמה אחת המורכבת מפסיפס של אנשים שהם שונים.
ביום הזיכרון, שעות לפני כניסת יום העצמאות השבעים וחמישה למדינת ישראל, רגע לפני המעבר מעצב לשמחה, מבקש אני שנזכור – נזכור ולא נשכח, נזכור את אותם אלו שנפלו על הגנת המדינה ובפעולות הטרור וכשנתייחד כולנו בבתי העלמין, אבקש מכם להרים לרגע את הראש ולהסתכל סביב, להתבונן לרגע בכל מאות אלפי האנשים הפוקדים את בתי העלמין – ילדים, נערים, משפחות וקשישים מכל הדתות, המינים והעדות. זוהי תמונה אחת שמסבירה בדיוק, אבל בדיוק, את המהות של היותנו רקמה אנושית אחת, רקמה אחת המהווה את החברה הישראלית.
משפחות יקרות מכובדי כולם, מי ייתן והימים הבאים יביאו את השקט שאנו מייחלים לו בתוך הארץ ועל גבולותיה, – שנדע כולנו להשקיט, לומר סליחה ובעיקר להתחיל מהתחלה, כי אין לנו אפשרות אחרת, אין לנו ארץ אחרת.
יהי זכר הנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה, ברוך.
