מהגטו למדים הירוקים: סיפורו של אחד מגדולי שחקני מכבי חיפה

"חייב להתקיים קשר בין מועדון-אוהדים-קהילה, זה מה שמניע אותנו. ערב יום השואה זו הזדמנות בשבילנו לעשות בדיוק את זה ולארגן ערב עיון שיספר את סיפור הכדורגל הישראלי בכלל ומכבי חיפה בפרט בזמן מלחמת העולם השנייה והשואה", מספר יפתח שוע, מעמותת 'היציע הצפוני', על אירוע מיוחד שיערך הערב (שני) במועדון ה'ביט', על טהרת מועדון הכדורגל מכבי חיפה, וכל הכנסות מהכרטיסים יועברו לעמותת 'יד עזר לחבר' המסייעת לניצולי שואה.

הערב ייפתח עם הרצאה של ד"ר חיים קאופמן, אוהד הקבוצה, שידבר באופן כללי על מצב הכדורגל הישראלי בזמן המלחמה. "מכבי חיפה הייתה אז בליגה השנייה. בשיא ההשפלה היא הפסידה 5-2 לבית"ר ת"א. אז לא היה כמו היום", הוא אומר בשיחה עם רדיו חיפה.

אחריו יספר אורי ברייט את סיפורו של היינריך שונפלד, שהיה חלוץ יהודי בזמן המלחמה. ויסגור את הערב אברהם מנצ'ל, שורד שואה שהפך להיות שחקן, מאמן, וסמל של מכבי חיפה בשנות ה-50 וה-60.

"אני הולך לכל משחק", ממחיש מנצ'ל את הקשר האדוק למועדון, כמעט 60 שנה לאחר פרישתו. "מה שקורה בסמי עופר זה מדהים. לפני כמה שנים הייתי באיטליה, במשחק של מילאן. האוהדים של חיפה זה ממש ככה, 30,000 איש כמקשה אחת זה מרהיב".

איך זה היה בתקופה שלך?

"כשאנחנו שיחקנו בקריית אליעזר היו מודיעים בשבת בבוקר לא לבוא יותר כי אין מקום", הוא משחזר את תקופתו במועדון כשחקן בין 1965-1952, שבהן שיחק 225 משחקים, כבש 64 שערים ואף זכה בגביע המדינה לאחר ניצחון 5:2 על מכבי ת"א. "בכל משחק היו 15 אלף איש אבל קח בחשבון שאז 15 זה כמו 50 של היום. זה היה תחילתו של דור הזהב של המועדון".

דיבורו קולח כשהוא מדבר על כדורגל, הברק בעיניו מסגיר את התשוקה אבל לא כשמדברים על התקופה שלפני כן – שם הוא מקמץ במילים, נסגר: "נולדתי ב-1935 בצרנוביץ' שברומניה. בגיל 5 גירשו אותנו לאוקראינה. אבי, אמי, ההורים של אבי ואחיו, ואני. חלק מהמשפחה גורשו למקום אחר.

"אני, בתור ילד בן 5 לא יכולתי להבין מה קורה אבל אני זוכר הכל, כמו את הפעם ההיא שאבא נשכב עלי בבית כדי להגן עלי מפני ההפצצות של הרוסים, אותו דבר כמו שאני עשיתי עם הבת והנכדה שלי כשירו עלינו טילים בזמן מלחמת לבנון הראשונה. אותו מקרה חזר על עצמו. ההיסטוריה חזרה על עצמה בסיטואציות שונות לגמרי".

באוקראינה הם הגיעו לכפר קטן שנקרא ג'ורין, שם שהו בגטו לאורך המלחמה. "למזלנו, הרומנים היו האחראים שם, אותם אפשר היה לקנות בכסף. הילדות שלי עברה בגטו במהלך 5 שנים, הייתי עוזר להורים שלי ומביא את תפוחי העץ לשוק כדי להרוויח את פת הלחם שבקושי היינו מרוויחים. בלי בית ספר, בלי למידה, בלי כלום. ככה יום רדף יום".

נראה שמנצ'ל נמנע מלדבר על זיכרונות קשים אך ככל שהשיחה נמשכת הוא שולף כבדרך אגב: "בזמן אזעקה, אחיו של אבי הסתובב בחוץ, תפסו אותו, שמו אותו ליד קיר וירו בו". שתיקה.

מגיא ההריגה לנבחרת ישראל

"בגיל 13-12, אחרי המלחמה", הוא ממשיך, "אבי היה אוהד של קבוצה יהודית ברומניה, הוא לקח אותי איתו. באותו זמן הייתי משחק כדורגל עם כל החבר'ה בכדור סמרטוטים, והבנתי שאני כנראה טוב כי תמיד בבחירות היו בוחרים אותי ראשון. יום אחד, בא אלי חבר, אמר לי 'בוא תשחק איתי בקבוצת נוער של העיר צ'פאנה'. ברחתי מבית ספר, הלכתי לאימון. ככה התוודעתי לכדורגל".

בשנת 1950 משפחת מנצ'ל שטה לישראל. התקופה היא תקופת צנע, ואברהם מצטרף לקבוצת הנוער של מכבי. "אם הייתי צריך להגיע לאימון של מכבי אז הייתי קם בשש בבוקר ונוסע עם שני אוטובוסים למפרץ. בבוקר עבדתי כרתח, בצהריים התאמנתי ובערב הייתי שוכב בבית עם מגבת על הראש בגלל הגיצים של הריתוך".

באחד מרגעי השיא, הילד שנולד בכפר קטן ברומניה, נרדף בשל היותו יהודי ושרד את הגטו, זומן ללבוש את מדי הנבחרת, ענד בגאווה את מגן הדוד על החזה. "אני אספר לך משהו: קיבלתי הצעות מאוסטרליה, מקנדה, אפילו מיובנטוס קיבלתי הצעה על סך 5 מיליון דולר אבל אני, אברמיילה מלמד, מצור גיא ההריגה, שנשבעתי לבנות את הבית שלי בישראל, אעבור מפה? מה פתאום".

לרכישת כרטיסים לאירוע >>> לחצו כאן