האמנית הדרוזית שמנציחה את השואה: "לא האמנתי שאנשים מסוגלים לזה"

"צילום של צעדת המוות. זה מה שגרם לי להתחיל לצייר על השואה. הרגשתי שאני חייבת, שהעולם ידע על מה שהיה שם", נזכרת בותיינה חלבי, ציירת מדלית אל כרמל, בעוד אנו יושבים בגלריה שלה המלאה בציורים שעוסקים אך ורק בדבר אחד – הנצחת השואה.

"היום יש הרבה הכחשת שואה", היא מסבירה, "אומרים שזה שקר אחד גדול, שזה לא קרה. לא יודעת איך אנשים אומרים את זה, יש לנו תיעוד, יש לנו צילומים, יש לנו עדויות של ניצולי שואה".

השימוש בשפה 'לנו' רק ממחיש את הקשר העמוק, הכמעט סימביוטי, בין היהודים לדרוזים. "אנחנו עדה שוחרת שלום. מקבלים את השונה, לא משנה מה הדת שלו. אנשים מפרגנים על העשייה שלי". את הפוליטיקה היא משאירה מחוץ לגלריה, למעט מקרה אחד: "חוק הלאום. זה היה כמו אצבע בעין, ועוד עין שמסתכלת בכבוד על היהודים. הרבה אומרים לי שאנשים מהממשלה צריכים לבוא לפה, לשמוע אותי ואז הם יבינו את הטעות שלהם".

בגלריה עצמה יש כ-40 ציורים מקוריים, פרי התעסקות של 16 שנים בנושא השואה. "תראה למשל את הציור הזה", היא מכוונת לציור שמן המראה חיילים נאצים, נטולי פנים, שהשתקפותם ניבטת על נהר המים שגדלים בו 6 ניצנים, זכר לנרחצים וסימן לתקומת העם היהודי. הרקע, ירוק וכחול של יער עבות עצים.

"אחרי הביקור שלי בפולין, התחלתי לצייר ביותר צבעים", משחזרת חלבי. "שם ראיתי את האמת והיא לא בשחור ולבן. שם היו חיים אמיתיים, שם אנשים נרצחו על רקע נוף מדהים ביופיו, זה לא נתפס. כשנכנסים ליער הילדים בטרנוב ועד שמגיעים לשבעה הבורות שבהם נרצחו 800 ילדים, יש רבע שעה הליכה בתוך יער. הוא יפה, עם עצים גבוהים, וירוק שמסמל אופטימיות ותקווה שלא היו לילדים האלה. כשהסתכלתי על הבורות, לא האמנתי שאנשים מסוגלים לעשות דבר כזה".

שאלות בלי תשובות

"אני עמדתי בתוך הביתן במחנות השמדה", נזכרת חלבי בחוויה מתוך מצעד החיים בפולין והייתה לדרוזית הראשונה שהשתתפה בו, "היה ריח חזק. אי אפשר היה לשכוח אותו. המדריך הסביר לנו איך הנאצים שמו את כל האסירים בצפיפות, על הדרגשים, אחד על השני.

"באותו רגע עולות בראש שלי הרבה מחשבות ושאלות שאין להם תשובות. איך יכול להיות שבן אדם מאבד כל צלם אנוש והופך למפלצת שכל המטרה שלו היא להרוג ולהשמיד? למה? מה גורם לבן אדם להיות כל כך אכזרי ורשע? מאיפה הרוע והשנאה הזו? איך דבר כזה קורה ואף אחד לא עושה כלום? בדיוק כמו שקורה היום בכל מיני מקומות בעולם. יש הרג של חפים מפשע והעולם שותק. לצערי, כולם מדברים על שלום אבל אף אחד לא מיישם אותו.

"תראה, הרבה אנשים כעסו על זלנסקי שהשווה את מה שקורה באוקראינה לשואה, ובצדק. אי אפשר להשוות. שום דבר לא מגיע לממדים של השואה אבל מבחינה אנושית, אסור לנו לשתוק, לעמוד מן הצד. הרבה מבוגרים, אנשים, ילדים, חפים מפשע נרצחים, ומה העולם עושה? שותק. והשתיקה של העולם זה אותו דבר".

את מרגישה שדרך הציורים את לא שותקת?

"אני לא נחה לרגע. 16 שנים אני מתעסקת בנושא השואה. אורחים וקבוצות מארה"ב, קנדה, אוסטרליה, צרפת, גרמניה, טאיוואן, סטודנטים מאירופה, חיילים מכל העולם באים לפה. כשאני מעבירה להם את המסר ואני שומעת ורואה את התגובות שלהם לציורים שלי אז אני חושבת שהצלחתי במה שאני עושה. אפילו אם אני בן אדם אחד".

איך 16 שנה של התעסקות בשואה משפיעה על הנפש?

"אצלי, זה השפיע לטובה. אני יותר סבלנית וסובלנית, אני סולחת הרבה. אם עובר עלי יום קשה, אני אומרת שזה כלום לעומת מה שהם עברו. מי אני שאתלונן? הגעתי למצב מצב שבו אם בן אדם יעמוד מולי, יקלל אותי, אני לא אגיב. אני אחייך. זה השואה לימדה אותי".