בנו של יהודה נולד שלושה ימים לאחר מותו, עמוס נהרג מספר ימים לאחר שחזר מטיול בחו"ל, ויהושוע הרגיש שמשהו קרה וכשחזר הביתה הבין שארע הנורא מכל. פרויקט מיוחד
50 שנה למלחמת יום הכיפורים – געגוע שלא נגמר | עריכה והפקה: ליאת ובר
פרויקט מיוחד: אחים, אחיות, ובני משפחה של חללי המלחמה שנקברו בחיפה, מספרים על הזיכרון האחרון מהם, הכאב שלא מרפה גם אחרי חמישה עשורים, והמשפחה שהולכת וגדלה בעוד הם – נותרו צעירים.
סמל עמוס פריד ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום ט"ו בתשרי תשל"ד 11.10.73, בן 22 בנופלו.
נאוה אחותו כותבת: "עמוס חזר מטיול מספר ימים לפני פרוץ המלחמה, הוא התקשר ליחידה והודיע 'חזרתי לארץ אל תשכחו אותי'. עם פרוץ המלחמה הוא דרש מאבי שייקח אותו למקום כינוס למרות שלא נקרא לכך לא בצו ולא על-ידי הודעה טלפונית. במהלך המלחמה הוא עבר בין כוחות שונים וכל פעם שנפגע הטנק בו לחם, הוא חיפש להצטרף לטנק לוחם אחר. ביום א', סוכות, 11.10.73 בכניסה לכפר חאן ארבנה עלה הגדוד על מארב, בקרב זה נפלו 12 מהלוחמים בניהם עמוס".
סגן יורם לצטר ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום י"א בתשרי תשל"ד 7.10.73, בן 21 בנופלו.
בעל עיטור העוז על אומץ וגבורה.
אריה אחיו כותב: "ביום שישי אחר הצהריים 5 באוקטובר 1973, התקשרת אלי למוצב בתעלה, עליו פיקדתי כקצין מילואים. זו הייתה הפעם האחרונה שדיברנו. ומאז אני משוחח לבדי, והמענה הוא חד כיווני, ללא קול ולא ידיעה אם קלטת את דברי ומחשבותיי".
דינה גיסתו: "כל כך היית גאה לראות בצמיחת משפחתנו הנהדרת ובטוחה שאתה עוקב שם למעלה ומלא התפעמות ואושר שכך זכינו".
אפרת אחייניתו כותבת: "לו היה לי דוד. לו היה לי דוד, הייתי מאושרת – אולי היינו נוסעים לכנרת. לו היה לי דוד, אולי כשהייתי קטנה, על כתפיו היה אותי מרים. לו היה לי דוד, לא הייתה לי מדינה שאותה קיבלנו גם בזכותך במתנה. אז אין לי דוד אבל יש לי זיכרונות, סיפורים והמון תמונות. ויש לנו משפחה נהדרת וזאת בזכותך דוד יורם, חוזרת ואומרת ואתה שם למעלה מביט וחושב, לו הייתה לי אחיינית, כמה אותה הייתי אוהב".
סמל נועם יהושע ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום כ' בתשרי תשל"ד 16.10.73, בן 24 בנופלו.
גיורא אחיו כותב: "את רגע האזעקה ביום כיפור לא אשכח לעולם. היינו בבית כנסת ומיד חזרנו הביתה. אני, שהייתי קצין בקבע, מתארגן ויוצא עם הרכב, ואחי הצעיר הגיע מולי עם הקטנוע שלו. הספקתי להגיד לו שהמלחמה פרצה. הוא יכול להפליג עם צים להביא ציוד ואמצעי לחימה, אבל אחי כמו שהוא היה עקשן וענה לי: 'נראה לך שאני עוזב אתכם ומפליג אני הולך גם למלחמה'. הייתה לי תחושה לא טובה, אמרתי לו תשמור על עצמך ויצאתי לקרב. ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) נפל נועם בציר 'הברגה'. הטנק שלו נפגע פגיעה ישירה, אולם נועם ומפקדו נחלצו ממנו והסתתרו מאחוריו. כשהתרומם ממקומו לתור לו מקום מסתור אחר, פגע בו כדור והוא נהרג במקום".
סמל ראשון בנימין הורוביץ ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום י"ד בתשרי תשל"ד 10.10.73, בן 42 בנופלו.
גליה בתו כותבת: "עברו כמעט 50 שנה ואני בת 66 וסבתא ל-3 נכדים מקסימים. אני הילדה גדלתי, ילדיי גדלו והתבגרו והיית גאה בהם. קשה לדבר, נחנקת, הבכי נתקע לי בגרון. עדיין קשה להשלים עם הריק החסר. כמה היית נהנה איתם ואתנו. תודה שאתה שומר על כולנו אבא בני האהוב, תודה שאתה מראה את הדרך ומכוון ומייעץ גם מבלי להיות נוכח".
מיכל בתו כותבת: "כמעט 50 שנה עברו מאז אותו יום נורא… אני זוכרת הכל כאילו זה היה אתמול בבוקר. ראש השנה אוקטובר 1973, סעודה של כל המשפחה יחד עם סבא אברהם וסבתא ג'ני, ועם צאת החג, נפרדים לשלום כי אבא הולך למילואים. וביום החמישי למלחמה אתה כבר לא אתנו. פגז סורי פגע בשיירה בה נסעת, פגע בך, פגע בנו, פגע בכולנו. פגז שקרע לנו את הנשמה ואת המשפחה, ואנחנו נשארנו עם הזיכרון של חיוך נצחי על הפנים, צחוק מתגלגל ובדיחות הדעת, נשארנו עם זיכרון של אבא בן 42".
שי בנו כותב: "הייתי בן שנתיים ושלושה חודשים כשיצאת למילואים מהם לא חזרת. הכרתי אותך דרך תמונות וסיפורים ללא זיכרון ממשי ממך ומדמותך. במרוצת השנים חשבתי על דרך נוספת להנציח אותך והחלטתי לקעקע את דמותך, אבא שמחבק את הבן הקטן שלו לפני שיוצא למלחמה ממנה לא חזר. תמיד בליבי ובמחשבותיי, וכעת גם על גופי".
סמל משה סופר ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום ט"ו בתשרי תשל"ד 11.10.73, בן 24 בנופלו.
מיכל גיסתו כותבת: "משה אחינו היקר והאהוב, היית לוחם אמיץ ונחרץ. תדרוך של עשר דקות הספיק לך בכדי להשתלט על הטנק ולצאת לקרב שממנו לא חזרת, קרב מהקשים והמרים ביותר אי פעם בתולדות המדינה, קרב ההבקעה ששינה לחלוטין את מאזן הלחימה ברמת הגולן. ואם מביט אתה בנו ממרומי העננים, אתה רואה שכולנו זוכרים אותך, את כל חללי צה"ל גיבורי החיל ואנשי כוחות הביטחון שחרפו נפשם בעוז ובגבורה למען האדמה הטובה".
רב סמל חיים ירדני ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום י"ח בתשרי תשל"ד 14.10.73, בן 41 בנופלו.
לימור בתו כותבת: "50 שנים חלפו מאז שנפלת במלחמת יום הכיפורים. איך אפשר לנסות להבין כמה דברים הפסדת אבא? היום אני מבוגרת ממך אבא, כמעט בעשור. אני לימורי הקטנה שלך, שהייתי בת 3 כשנפלת במלחמה. ואין לי זיכרונות ממך אבל אוקיינוס גדול מלא בזיכרונות של העדרך. אני מתגעגעת אבא למה שיכול היה להיות לו היית חוזר מהמלחמה. מתגעגעת אליך אבא גיבור".
סמל אליהו אלימלך ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום כ"ה בתשרי תשל"ד 21.10.73, בן 21 בנפלו.
אחיו יהושע כותב: "כשהמשפחה קיבלה את ההודעה על מותך, אני עדיין הייתי ברמת הגולן, לא ידעתי דבר על כך. הלב שלי לא היה רגוע, הרגשתי שמשהו לא טוב קרה. יצאתי מהבסיס לכיוון הבית. כשהגעתי הביתה, חשכו עיניי, ראיתי את כולם בביתנו, בוכים וללא מילים. הבנתי שקרה הדבר הנורא מכל".
סמל ראשון אורי (אהרון) ממן ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום י"ג בתשרי תשל"ד 9.10.73, בן 23 בנופלו.
בעל עיטור המופת על גילוי אומץ לב.
יהודה אחיו כותב: "הייתי בן 9. הגעתי הביתה מפעולה בתנועת הנוער השומר הצעיר, כבר במדרגות הבית הבחנתי בהמולה, אנשים רבים נאספו בפתח ביתנו. אחת השכנות שהבחינה בי עולה במדרגות פנתה אלי ואמרה: 'יהודה, אחיך אורי נהרג במלחמה, הוא לא יחזור אלינו יותר'. נכנסתי הביתה ומחזה מצמרר התגלה לעיניי. הוריי ו-שלוש אחיותיי שרועות על הרצפה ובוכות בכי צורם לאוזן".
סמל ראשון אמנון אריאל ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום י"ג בתשרי תשל"ד 9.10.73, בן 23 בנופלו.
ענת אחותו כותבת: "הייתי בת 10, בכיתה ה'. הפסקה, רצנו למרגש לשחק מחניים. לפתע קראו לעברי הילדים: 'ענת! אבא שלך הגיע, הוא מחכה לך מחוץ לבית הספר'. עברו שבועות אחדים, ולא שמענו דבר מאמנון. הזמן חלף, ולא קיבלנו אות חיים. אבי החליט לנסוע לסיני, לאזור הקרבות לחפש את אמנון. 'אני נוסע, ואחזור עם אמנון הביתה', כך הבטיח. רצתי בשביל אל מחוץ בית הספר. הייתי מאושרת. ידעתי שבעוד רגע אפגוש את אמנון, אחי האהוב. ראיתי את פניו של אבא, וליבי דפק. 'איפה אמנון?', שאלתי את אבא. 'ענת', אמר לי אבא, 'אמנון לא יחזור'".
סגן משנה ברוך (ברי) ליסיצקי ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום כ' בתשרי תשל"ד 15.10.73, בן 19 בנופלו.
בעל צל"ש הרמטכ"ל על גילוי רוח התנדבות אומץ לב ודביקות במטרה.
אחיו אבי כותב: "אחי התגייס לשריון יחד עם חבריו ועבר את כל השלבים עד הגעתו לקורס קצינים בבה"ד 1. ביום שישי, ערב יום הכיפורים, בסיום בה"ד 1 היו אומרים לחזור לחופשה בבית אבל הטנקיסטים הופנו לבסיס שריון ומשם סיני. בליל הפריצה לחציית התעלה, נלחם אחי בחווה הסינית אותו ערב נהרגו ונפצעו הרבה לוחמי שריון. בשלב מסוים נפגע הטנק ו-4 הצוערים נטשו, לא לפני שקראו לעזרה ואמרו שאם לא יבואו לחלץ אותם כנראה שהם ימותו. בתום יום הקרבות לא הצליחו לחלץ אותם והם היו נעדרים כחצי שנה. כחצי שנה לאחר היעדרותם וימים לפני החזרת סיני למצרים, נמצאו גופותיהם בתאג"ד מיצרי מתים".
סרן עודד גבעון ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום י"ז בתשרי תשל"ד 13.10.73, בן 22 בנופלו.
מור בתו כותבת: "אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור כשהייתי בת שנה וחודשיים. כבר ידעתי להגיד אבא, ואפילו 'אבא-את זה…' בטון ציווי ששמור לילדים אהובים. את חובת הזיכרון לימד אותי, יותר מכולם, האיש שנכנס לחיי בגיל שלוש וחצי. אודי ינאי, שהתאהב באמא וקיבל אותי כשלו. אודי שחזר הביתה מאותה מלחמה ונשא את כאביה, הוא זה שחרט בי את אחריות הזיכרון".
סמל ז'ק יעקוב רוביו ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום ט"ז בתשרי תשל"ד 12.10.73, בן 32 בנופלו.
חגית בתו כותבת: "בחלומות שלי מאז שאני ילדה אני חולמת שאבא חוזר, פתאום מודיעים שהייתה טעות והוא בכלל חי וחוזר הביתה! הדמות שלו בחלומות תמיד מטושטשת, או שהוא מגיע מתוך אחת התמונות שלו שקמה לתחיה, אין לו קול והוא רק עומד, נדיר שגם מחבק. והחלום נגמר, כל כך מהר, ואני בתקווה שבחלום הבא נספיק יותר".
סגן יהודה (יורק) מונהייט ז"ל
נפל במלחמת יום הכיפורים, ביום כ"א בתשרי תשל"ד 17.10.73, בן 25 בנופלו.
רבקה יהב אלמנתו מספרת: "יהודה נהרג ב-17 לאוקטובר לפנות בוקר כשטיל פגע בדוברה שלו. הוא וכל חייליו נהרגו במקום. שלושה ימים לאחר מכן נולד בננו אורן. ביום הכיפורים עצמו, ברגע שנודע לו שתפרוץ מלחמה, הוא החל לחפש את המקום שעליו להגיע אליו כדי להתגייס, הוא לא חיכה שיקראו לו. הוא ארז את הדברים וירד לסיני. הודיעו לי על לכתו שלושה ימים אחרי שבננו נולד".
