גם אחרי 20 שנים אסתי פירסטטר מדמיינת את החיים אילו ביתה סמדר (סמדי) שנרצחה בפיגוע בחיפה הייתה עדיין בחיים ומאמינה שבעלה נפטר משברון לב

אודיה שווץ פרסום: 10:58 - 21/04/23
סמדר פירסטטר ז
סמדר פירסטטר ז"ל | צילום: אלבום משפחתי

אסתי פירסטטר איבדה את ביתה סמדר (סמדי) בפיגוע קו 37. היא כמעט ולא מגיעה לטקסים שמתקיימים בחלקת נפגעי טרור בבית העלמין אלא דווקא לאלו בבתי הספר, המצומצמים יותר.

השכול פקד את חייה של פירסטטר פעמים נוספות, כשמלבד ביתה בת 16 שנרצחה, היא איבדה גם את אימה שנפטרה מספר ימים לאחר הפיגוע ("לא סיפרנו לה") ובעלה שנפטר מספר שנים לאחר מכן ("לדעתי הוא מת משברון לב"). 20 שנים אחרי הפיגוע היא נזכרת: "מאז שהאזכרות התחילו להיות כמו בכל המדינה בשעה 11, בבית הספר ויצו/רעות הם עושים גם ב-11 וזה אינטימי, יותר נעים, יותר משפחתי.

"לפני שנה, יוסי צור (אבא של אסף צור ז"ל שגם נרצח בפיגוע, א"ש) צלצל ואמר לי 'תראי, כל שנה בעיקר מדברים גברים, הגיע הזמן שתדבר אישה'. הוא שאל אם אני מוכנה לבוא לטקס בבית העלמין בחלקת נפגעי טרור, אמרתי לו 'אתה יודע מה? אני אדבר השנה', ולפני שנה הלכתי לשם אבל אני לא יודעת אם אני אבוא שוב, יכול להיות שכן".

"לא רוצים שפוליטיקאים ידברו בטקסים"

אסתי, כמו משפחות שכולות נוספות, אומרת כי היא לא חושבת שפוליטיקאים צריכים לדבר בטקסים. "אין שום בעיה שיבואו, הבעיה היא שבגלל המצב במדינה לא רוצים שידברו. רק לפני שנה נפרץ הסכר והביאו את נפתלי בנט שהיה ראש הממשלה לטקס של נפגעי הטרור וזה היה נורא.

"אולי יותר טוב כדי למנוע התבזויות, זה נורא לא נעים. עדיף שיהיה שקט. אני מכירה את כל קשת הדעות: שזה טקס ממלכתי מצד אחד, והפשרה לדעתי שאנשים יכולים לבוא להניח זר ולא לדבר. הדיבורים נורא שבלוניים וזה לא המצב, אין אחדות בעם. אני נגד הדיבור, לא נגד שיבואו (הפוליטיקאים, א"ש). בימים האלה עדיף כמה שפחות לדבר".

טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה בבית העלמין הצבאי בחיפה | צילום: רדיו חיפה
"נגד הדיבור, לא שיבואו". טקס בבית העלמין הצבאי בחיפה | צילום: רדיו חיפה

עברו 20 שנה מאז הפיגוע, משהו השתנה מאז?

"מצד אחד עבר כהרף עין. כל יום שעובר לא פשוט, זה כאילו משפחה שכולה ובמיוחד הורים – זה קשה מאוד. כאב של הורים זה לא כאב רגיל. לא במקרה דוד המלך אמר על בנו 'מי ייתן מותי תחתיך', זה לא טבעי שהורה קובר ילד.

"סמדי הייתה בקושי בת 17. כל הזמן את חושבת על תחושה של החמצה, מה הייתה יכולה להיות. בסוף החודש היא הייתה צריכה להיות בת 37. היא למדה ב'ויצו' ציור אומנות אז את חושבת לאן הייתה מגיעה, ולהתחתן וילדים. זה ברור. היה לה כישרון.

"הרי מה ילד בן 16 משאיר אחריו בעולם? לפחות השאירה ציורים. אני בשיפוצים בבית אבל כשאחזור אני אתלה את התמונות שלה בבית. מצד שני זה שאנחנו חיים, זה כמו שק שסוחבים על הגב – כדי לנוח מעבירים אותו מצד לצד אבל השק לא הולך מאיתנו. אנחנו יוצאים לחו"ל, הולכים למסעדות ועובדים אבל כל הזמן עם שק של כאב, של געגוע, החמצה, קשה על הגב וכבד".

ציור שציירה סמדר פירסטטר ז
"היה לה כישרון". ציור שציירה סמדר ז"ל | צילום: אלבום משפחתי

את בקשר עם החברות והחברים של סמדי?

"ממש לא. אני לא בקשר איתם כמעט באופן מודע. בשנים הראשונות כן הייתי בקשר, אפילו היו באים לאזכרות. היו לי חברות אימהות שכולות, והקשר בין חיילים במיוחד אלו שהיו בסיירת בקרבי – כל הקבוצה מתייצבת באזכרה.

"עד הקורונה היו באים לאזכרות, גם ילדים מהכיתה. היה לה ידיד טוב שהיה כל שנה מצלצל ומגיע ולחגים. במקרה לפני שנה הגיעה ביום הזיכרון ילדה שלמדה איתה, היום היא כבר אישה. הגיעה עם אבא שלה. פשוט דפקו בדלת".

איך היה?

"תראי, זו ילדה שאת זוכרת עוד מבית ספר יסודי. את רואה ילדה שזוכרת אותה מגיל 12 והן היו חברות. מדברים, היא מספרת, וזהו. מצד אחד זה נחמד, שזוכרים, זה חלק מהמשפחות וזה חשוב להן. אני מספיק לי שהמשפחה שלי זוכרת. אני מעדיפה את החברים והחברות שלי. אני חברה של משפחות שכולות, זה כן. אנחנו בקשר".

סמדר פירסטטר ז
סמדר פירסטטר ז"ל | צילום: אלבום משפחתי

וזה מחזק אתכם?

"בטח, ויש לנו פעילויות. עמותה בשם 'משפחה אחת' מארגנת שבת של נופש, כולם באים ביחד ויש הרצאות בדן פנורמה".

"לא יכולה לתאר את עצמת הכאב שהוא חווה"

כדי להנציח את סמדי, אסתי תורמת בכל שנה מלגה לזכרה לסטודנטים עם צרכים מיוחדים מטעם רוטרי. "לא בניתי בניינים ולא גנים. למה לא? אין לי הסבר. לא יצא ובעלי לא רצה. אמא שלי נפטרה כעשרה ימים אחרי הפיגוע, זה היה קצת מורכב. היא הייתה חולה, הייתה לה מטפלת ולא סיפרנו לה. היא נפטרה בלי לדעת".

ובעלך?

"אני לא יכולה לתאר את עוצמת הכאב שהוא חווה אחרי שסמדי נרצחה. לדעתי הוא מת משברון לב. יום אחד הוא הלך לשירותים בלילה, שבועיים לפני האזכרה התשיעית שלה, ולא יצא משם.

האנדרטה לזכר נרצחי הפיגוע בקו 37, ביום שישי האחרון | צילום: רדיו חיפה
האנדרטה לזכר נרצחי הפיגוע בקו 37 | צילום: רדיו חיפה

"היה לו כמו לכל האנשים קצת לחץ דם גבוה. אני לא יודעת מה קרה לו, או דום לב או שבץ מוחי. הלכתי לחדר לישון כי ראיתי סרט והיה אור בשירותים. פתאום ראיתי אותו שם. זה היה מאוד דרמטי".

ולאסתי יש גם מסר להעביר, ונדמה כי דווקא בימים אלו היה טוב שכל אחד יפנים זאת: "הייתי רוצה להגיד שאין דבר יותר יקר מהחיים עצמם, ובמיוחד חיים של אנשים צעירים, זו החמצה נוראית", היא מסכמת בתקווה שנדע ימים טובים יותר, ובלי אסונות ומלחמות.