הגן שבו גדל יפתח נקרא על שמו, אביה של דניאל מצא בגן פורקן לתסכול שלאחר מותה, האנדרטה לזכר אלעד מורכבת מאישיותו, ומילותיו של דוד חקוקות על האבן. ארבעה גנים לזכר ארבעה חללים
אנחנו עוברים ליד גנים אלה כל השנה, הם חלק מהנוף היום יומי. אבל מאחורי כל גן שעשועים שמונצח על שם חלל יש סיפור, יש משפחה, יש געגוע שלא מרפה. עם השנים, גני שעשועים הפכו לדרך מקובלת להנצחת החללים.
בפשט, הגן יכול להיות מקום שהיה אהוב על המשפחה ונמצא בקרבת הבית, ובדרש, גן משחקים מהווה סמל לחיים, להמשכיות, לשמחה. "נעים לשמוע צחוק של ילדים וקולות של חיים", משתפת ברוריה גרדניר, אימו של סגן אלעד גרדניר ז"ל.
גן יפתח שרייר – רחוב רענן 28
הגן רחב הידיים, המעוצב בטוב טעם, המשקיף לים, ונמצא בשכונת כבירים, קרוי על שמו של סגן יפתח שרייר ז"ל, קצין ולוחם בגדוד 101 של הצנחנים, שנפל בשנת 2006 במלחמת לבנון השנייה, סמוך לכפר מרון א-ראס, בעת שהיה בן 21 בלבד.
"גדלנו בשכונה הזו", מספרת אחותו, יונת סער שרייר. "יפתח למד בבית הספר הרצל, אחר כך ב'חוגים', והיה פעיל מאד בשבט תדהר. בעקבות מסע לפולין שיצא אליו בתיכון החליט להתנדב לחטיבת הצנחנים".
החטיבה השתלטה על חלק מהכפר שיש לו משמעות אסטרטגית, ובזמן שמירה על גג אחד הבתים – חטף הכוח טיל שפגע בהם ישירות. יפתח נהרג במקום. "בזמן שאני רואה חדשות של אותו היום, אבא שלי מצלצל ואומר שנמצאים בבית מקצין העיר לבשר שיפתח נהרג. היה בי חלק שלא רוצה להאמין, שואל 'איך אתם יודעים? מי אמר לכם?', שאלות של הלם ראשוני. והיה עוד חלק מעשי שעסוק בסידורים, לאסוף את הסבתא שתשמור על הילדה, לנסוע מרמת השרון לחיפה, לאסוף בדרך את שרון חברתו, ולספר לה בדרך שיפתח נהרג. כשהגענו לחיפה, הבית כבר היה מלא באנשים".
באותו הזמן, עמד הגן ברחוב רענן הסמוך לביתם שומם ומוזנח. "כולנו גדלנו בגן הזה והרעיון לשפץ אותו, לקרוא אותו על שם יפתח, מצא חן בעייני כולנו. היום יש שם פינת הנצחה קטנה, דגל ישראל מתנופף, סללנו שביל על שמו של יפתח שמתחבר לוואדי שיח. זו ההנצחה הכי משמחת ויפה שיכולה להיות".
יפתח ז"ל השאיר אחריו הורים, אח תאום, אחות ואח.
גן דניאל מנצ'ל – רחוב הנטקה 72
"חיפשתי סוף אחר לאגדה, מלבד מותך. ולא מצאתי סוף אחר לבדות. דניאל, ילדה שלי, פרח של כאב". המילים הללו חקוקות בגן הפינתי, השקט, המזמין להפסקה ברחוב הנטקה, שקרוי על שמה של דניאל מנצ'ל ז"ל, שנרצחה בפיגוע במסעדת 'מצה' בשנת 2002.
"זו הייתה מסעדת הבית שלנו", משחזר אביה של דניאל, דורון מנצ'ל. "אבל מאז שזה קרה, לא נכנסתי פנימה. קשה לי נורא עם זה". דורון נזכר ביום ההוא לפני 21 שנה: "הבנו שהיה פיגוע ב'מצה' ודניאל מאד אהבה לאכול שם. היא לא ענתה לטלפון, משהו שהיה מאד לא אופייני לה, וכבר הבנו שמשהו לא טוב קרה. לקחתי את האוטו עם הבן אמצעי שלי שקטן מדניאל ב-6 שנים, נסענו לכיוון המסעדה שאי אפשר היה להתקרב אליה, התקרבנו ברגל, ראינו את האוטו שלה בחניה והבנו שהלכה לנו הילדה".
הקלישאה של הזמן שמקהה את הכאב – נכונה?
"הזמן לא מקהה את הכאב, הוא משנה אותו. הכאב הופך להיות חלק ממך, להיות סוג של איבר מדולדל וטורדני שהולך איתך לכל מקום, והוא מעצבן נורא. יש תקופות טעונות, כמו עכשיו, בין האירוע ב'מצה' ליום הזיכרון, ובאמצע גם יום השואה שאני קשור אליו בתור דור שני. זה חודש קשה, של זבל, של סחי, חודש נורא.
"גם בתוך הזמן יש תחנות – ימי הולדת, ימי זיכרון, וחגים שתמיד חסר מישהו בשולחן, אלו תחנות של זמן שמעיקות לך על הנשמה לאורך כל השנים אבל אנחנו מנסים להמשיך לחיות את חיינו".
דורון משתף בחיים שלאחר הטרגדיה: "את כל התסכול והכעסים אני הפניתי לבניית הגן, במקום לכעוס על אנשים סתם ככה. אתה כועס ועצבני ומתוסכל על כל העולם. עשיתי כל מיני דברים כדי לנסות להוריד את המועקה מהלב שלי, וביניהם גם את הגן. בעבר, כשהבת הקטנה שלי עשתה ערבי כיתה הם היו קוראים לזה גן מנצ'ל. זה לא נחמה באמת אבל בכל זאת אתה מרגיש שמשהו קרה, שעשית משהו".
דניאל ז"ל הותירה אחריה הורים, אח ואחות.
גן אלעד גרנדיר – רחוב מרגלית 30-32
ברחוב השקט מאחורי ציר מוריה מתחבא לו גן אינטימי, קטן, עם נוף לירוק של הוואדי ולכחול של הים, ובין מגלשות הילדים לנדנדות נמצאת אנדרטת זיכרון לזכרו של סגן אלעד גרנדיר ז"ל מגדוד נחשון, שנפל בשנת 2002, בקרב בישוב עמנואל, תוך שהוביל את מחלקתו למרדף אחר חוליית מחבלים. אלעד נפל בהיותו בן 21 בלבד.
"היום שבו הוא נהרג זה היום האחרון של השירות הסדיר שלו", משתפת אימו ברוריה. "החברים שהתגייסו איתו קיבלו את הבשורה בזמן שהיו בבקו"ם, מחכים לשחרור".
אלעד למד בבית ספר היסודי 'זיכרון יוסף' ובהמשך עבר לעירוני ה'. הוא התגורר יחד עם משפחתו בשכונת אחוזה.
ברוריה מסבירה את הבחירה באנדרטה לצד גן המשחקים: "זו ציפור מברזל שהמקור שלה מכוונת לשמיים, זרוע אחת ישרה וזרוע אחת כפופה, אפשר לקרוא לזה ציפור שבורת כנף כשהמוטו היה להזכיר את סמל היחידה שבה שירת, נחשון. בנוסף, יש לו תמונה כשהוא יושב על גג המלון בעת חופשה ביוון כשהוא פורש את ידיו לשמיים עם חיוך שובה לבה. התמונה, הסמל של הגדוד והאנדרטה התחברו לנו ביחד".
אלעד השאיר אחריו הורים, וזוג אחים תאומים.
מצפור דוד איזן – יער היערנים
פנייה שמאלה בלב עוספיה תביא למצפור המתפרש על 600 מ"ר, בו הוקמה אנדרטה בצורת תותח. לצידה רחבה מעוגלת ובה מדרגות המובילות לקיר אבן שעליו שמות הנופלים ממלחמת ההתשה. על קיר הניצב לקיר זה מונח תבליט עם פניו של דוד ומילים מתוך יומנו: "לא אמות ואפילו יהרגוני".
איזן נולד בטוניסיה. כשהיה בן 3 עלה ארצה עם משפחתו לקריית חיים ומשם לחיפה. כבר מגיל תיכון הוא הראה מעורבות פוליטית ואידיאולוגית שבאו לידי ביטוי במכתבים ששלח לראש הממשלה גולדה מאיר, לאורי אבנרי ששימש אז כעורך העיתון 'העולם הזה', ובהמשך ברישום יומן אישי בעת המלחמה – שבו כתב: "כל פעם שנופל חבר או מישהו שהיה קרוב אליך מתחילים להתעורר הרהורים שונים על החיים, על המוות, המלחמה… קשה להעלות נושאים כאלה בכתב. אני נזכר בשיר ישן שרשמתי לי פעם וביטא יפה את המחשבות שלי – 'לכל הרוחות המלחמה' – בוקר נולד וכותרתו מלחמה. צהריים סגרירי מונה מתיו. ערב, לבות נוספים הפכו כפור. לילה, לכל הרוחות המלחמה".
הרוח, המורשת שלו להגנה על הארץ והתרומה לבנייתה, מחלחלים עד היום לבוגרי שבט הצופים 'כרמל', שדוד היה מבוגריו, והם מקפידים לפקוד את המצפור בכל שנה.
"מגיעים לפה כל שנה השכבה הבוגרת מכיתות ט'-י"ב כדי לשמוע על הקרב בו דוד נפל", מספרת שירה ישראל, פעילה בשבט. "היה לו מאד חשוב לתרום למדינה ולעשות שירות משמעותי, וזה בדיוק מה שאנחנו, כחניכים בתנועה, שואפים לעשות".
מאחורי כל גן על שם חלל יש סיפור, יש משפחה, יש געגוע שלא מרפה. יהי זכרם ברוך!
