במחאה נגד הפשיעה הגוברת בחברה הערבית ולאות הזדהות עם הנרצחים, מאות צועדים בחיפה. סאמיה, אחת מהמארגנות: "באיזו עוד מדינה נותנים לדבר כזה לקרות?"
מאות צועדים הערב (חמישי) ממרכז חורב לגן האם בחיפה, כשבידיהם ארונות קבורה המסמלים את עשרות הנרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה. בין המפגינים נמצאים גם חברי הכנסת מנסור עבאס, יו"ר רע"מ, ויואב סגלוביץ' מיש עתיד.
"זו צעדה שקטה שהיא בעצם הלוויה המונית", מסבירה סאמיה ערמוש-מחאמיד, אחת ממארגנות המחאה. "מיום ליום אנחנו סופרים עוד ועוד קורבנות ולא יכול להיות שאנחנו לא עושים עם זה כלום. הגיע הזמן לעשות מעשה כדי להשפיע על מקבלי החלטות שיתחילו להתייחס לנושא הזה אחרת".
אחרון המקרים היה רק היום, כשברחוב ארלוזרוב בחיפה אישה נורתה למוות. "יש פה יותר מ-140 ארונות מתים שעל כל אחד מהם חרוט מסר מסוים המשקף את הנסיבות שבגינן אותו קורבן קיפח את חייו. למשל, 'יצאתי להתפלל ולא חזרתי' או 'בסך הכל רציתי לצאת לריצה', המראות שבן אדם יוצא מהבית מסיבה פשוטה ולא חוזר".
למי מופנית האצבע המאשימה?
"למוסדות המדינה", היא קובעת, "באיזו עוד מדינה נותנים לדבר כזה לקרות? אם בשטחים פוענחו 18 מקרי רצח מתוך 20 אז איך יכול שבישראל לא מפענחים בחברה הערבית? אין כאן ספק בכלל. דם של ערבי הוא זול יותר".
לשר ספציפי בתפקיד ספציפי היא לא רוצה להתייחס אלא מדברת באופן כללי על התנהלות הממשלה הנוכחית. "יש תחושה שהדברים יצאו משליטה ויש מדיניות סמויה שמעודדת את התופעה. כל עוד זה קורה בטריטוריה של הערבים ולא מזיק ליהודים אז שירצחו אחד את השני. זה מרגיש כמו נכבה שנייה, כמו טיהור אתני רק בצורת משכוללת".
מה חלקה של החברה הערבית בתוך הדבר הזה?
"כל אחד מאיתנו – החל מהתא המשפחתי המצומצם ועד ראש המועצה – צריכים לדאוג להנחיל ערכים כמו קבלה, הכלה, כבוד, ערכים שקצת הלכו לאיבוד, בטח בעידן שבו השיח הפך להיות מאד קיצוני".
"ערבים בחיפה חוששים לדבר ערבית"
סאמיה נולדה בהדר תחתון, התחנכה בגן יהודי והייתה מוקפת שכנים דתיים. "הייתי מתחפשת בפורים ומדליקה נרות בחנוכה", היא מעידה ומציינת את אירועי מאי 2021, בזמן מבצע 'שומר החומות', כקו פרשת מים: "חיפה עברה טלטלה בשנתיים האחרונות ואני יכולה להגיד לך ששמעתי מהרבה אימהות וסבתות שביקשו מהילדים לא לדבר ערבית בקול רם במרחב הציבורי. זה יכול להיות ברמלה, לוד וביפו אבל כאן זה בחיים לא קרה".
בחיפה יש אינטגרציה אמיתית בין יהודים וערבים?
"היום יש פחות ממה שהיה", היא נזכרת בעברה של אימה שגדלה בוואדי סאליב, "פעם זה היה מובן מאליו שהשכן היהודי נכנס אלי ואני אליו, הייתה קבלה. היום, על אף שאנחנו עובדים ולומדים ביחד יש עדיין הרגשה שאנחנו ביחד ולחוד".
הביחד והלחוד מתאחדים במצעד הנוכחי. "אני רוצה לראות שוב את הקהילתיות, את הכבוד ואת ההכלה ושהפרק הזה יכנס כבר להיסטוריה ולא נראה אותו באף צורה", היא מסכמת.
