לאחר מותם הטרגי בטרם עת של נרצחי מתקפת הטרור הרצחנית בדרום הארץ, המשפחה והחברים נותרו מאחור עם לב כואב. כעת מנסים למצוא מעט נחמה וגם מעניקים תקווה
לָאֵבֶל פנים רבות – יש פנים המסרבות להאמין, ממאנות לשתף פעולה עם אשר קורה; יש פנים עם פה שלא משחרר מילים, רק בכי ודמעות שחונקות את הגרון; ויש גם פנים משלימות, מקבלות, מנחמות עצמן שהכל קורה במטרה מסוימת, שלכל דבר יש סיבה.
המשותף לאבל הזה הוא שאלפי משפחות חיות אותו מאז פרוץ הלחימה וביניהן גם 12 משפחות חיפאיות שאיבדו את יקיריהן. שלוש משפחות מהעיר הסכימו לשתף בתחושותיהם בעת השבעה, בעודם מתמודדות עם האבל, כל אחת בדרכה שלה.
"המוות של דנה נקלט בלב, לא בראש"
"אני מרגישה שחצי לב שלי נגזר ונזרק", אמרה השבוע אולגה פטרנקו, אימה של דנה פטרנקו בת ה-23 שנרצחה בעת המסיבה בקיבוץ רעים יחד עם בן זוגה דניאל גולטמן ז"ל, "אף הורה לא צריך להרגיש ככה. חיכינו לה שהיא תתחיל ללמוד, תחזור לגור בחיפה, תביא לי נכדים, כל כך רציתי להיות סבתא צעירה, זה היה חלום שלי".
ניפוץ החלום ניכר בדמעות של אולגה, בקולה השבור: "אני מתגעגעת לחיוך שלה, לטוב הלב, לתמיכה שהיא פיזרה, לשמש שהיא הייתה, דנה זה הכל".
איך עוברים את הימים האלה?
"השבעה מאד עוזרת, כל בן אדם שנכנס, מדבר, יושב, זה חיזוק, וחיבוק בכלל. אני מפחדת לקום מהשבעה בעוד יומיים, מהשקט של הלילה. אבל אנחנו חייבים להסתדר, דנה מסתכלת עלינו מלמעלה והיא לא הייתה רוצה שניכנס לדיכאון אלה שנסתכל קדימה, שנהיה שמחים".
בין האבל הפרטי ללאומי
ברחוב שימקין, בשביל הכניסה לבניין בו גרה משפחת בן דוד, פוזרו דגלי ישראל עם הכיתוב "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" – רמז לנחישות, לקור הרוח, לעוצמתה של המשפחה שמתמודדת עם מותו של סמל נריה בן דוד בן ה-22, מ"כ בגדוד 603 בחיל ההנדסה הקרבית, שנרצח בעת היתקלות עם מחבלים בקיבוץ בארי.
"אח שלנו נהרג וזה כואב מאד, אבל מנחם אותנו לדעת שהוא מת מוות גיבורים, הוא נלחם והציל משפחות לפני שנפל", אומרים אחיו הגדולים הלל ועקיבא. "הוא היה מפקד בהנדסה קרבית ובשבת הם הוקפצו דרומה, בהתחלה ברעים, אחר כך נתיב העשרה ואז בבארי – שם הייתה לו היתקלות עם מחבלים שבמהלכה הוא נהרג".
איך מתמודדים עם דבר כזה?
"אנחנו באסון לאומי, אח שלי נהרג אבל יש משפחות שלמות שנשרפו", אומר הלל. "בעיני, זה הכל פרופורציות. אני בכלל התלבטתי אם לבוא להלוויה של אחי כי אנחנו במלחמה כרגע. אם כל אחד יתאבל את האבל הפרטי שלו, לא יהיה מי שילחם. אנחנו עם אחד ורק ביחד ננצח".
המשפחה כוללת 8 אחים ואחיות, אחת מהן הייתה אמורה להתחתן ביום שלאחר ההלוויה, ואמא מיכל שוהה בבית חולים בעקבות דום לב. "זה דום לב שנבע משברון לב", הם משתפים. "אפשר להסתכל על זה בתור סטירה אחרי סטירה אבל אנחנו מסתכלים על זה בתור נס ענק. אבא התעורר באמצע הלילה ושמע אותה מתקשה לנשום, אמא הייתה מעל 20 דקות ללא דופק וגם לאחר 8 שוקי חשמל הלב לא חזר לפעום. היום היא כבר מדברת איתנו ומרגישה הרבה יותר טוב ואפילו מדובר על שחרור קרוב".
אם נריה מסתכל עליכם מלמעלה, מה תרצו להגיד לו?
"גאים בך מאד, ונשמור לך על הדברים עד שניפגש".
"קברנו אותו ובכינו כל הלילה"
שבוע שלם לקח עד שאיגור ולריסה שאמץ קיבלו זיהוי סופי של בנם יחידם איליה בן ה-35, שנרצח בעת עבודתו כסדרן במסיבה בקיבוץ רעים. "אי אפשר להבין דבר כזה, קשה לקלוט", מתפרקת אימו לריסה בבכי. "לא נתנו לנו לזהות אותו. אני נגעתי בו, בכל הגוף, אבל לא הרגשתי את היד השמאלית, אני רק מקווה שהוא נפטר מהר, שלא סבל".
בדירתם ברחוב ניסנבוים בנווה שאנן גר אביו איגור עם סבתא, לריסה גרה בגרמניה. "איליה היה אמור לבוא אלי לגרמניה", היא מספרת בדמעות, "כבר קניתי לו את כל מה שצריך". לעומת לריסה המרשה לעצמה להתפרק, איגור שומר על איפוק.
איך אתה נשאר ככה חזק איגור?
"לפעמים יוצא לי קצת דמעות", הוא משתף, "לקראת הערב כשמתחילות המחשבות. אבל אני חייב להחזיק את עצמי, יש ברירה?! אני חייב לראות את הסוף של המלחמה".
לריסה מעידה בכנות: "אחרי שקברנו אותו, ישבנו כל המשפחה, שתינו קצת, לא הצלחנו להירדם ובכינו כל הלילה. קשה מאד".
