צרורות הכדורים, המראות הקשים, הפציעה ודמויות המחבלים המתועבים. רועי קומה מטירת כרמל משחזר את התופת שעבר במסיבה ברעים, והרגע שבו הבין שניצל: "ראיתי את החיים שלי עוברים מול העיניים והשלמתי עם המצב"
6 וחצי בבוקר, זריחה עולה, הזמן הכי יפה במסיבת טבע אך לא במקרה של השבת השחורה, בתאריך שלא ישכח אף פעם, ה-7.10.23. "אני מסתכל למעלה, רואה טילים, שומע בום-בום, מתחילה פאניקה, כאוס ביציאה מהמסיבה, אנשים רצים, חלק נוסעים לפה וחלק לשם, המון מקבלים התקפי חרדה, צרחות, אווירה של כאוס".
כך מתאר רועי קומה בן ה-23 מטירת בכרמל, שנכח במסיבה ההיא ברעים, את הרגע בו הכל התחיל: "נכנסו לאוטו, נסענו רבע שעה. את השריפה באחד הקיבוצים ראינו מרחוק וגם את הבומים שמענו, הגענו למיגונית ושם ירו עלינו צרור של יריות. הצצתי החוצה, ראיתי מישהי מקבלת כדור ונופלת על הרצפה, באה מכונית ואספה אותה, אין לי מושג מה קרה איתה".
שם, בתוך המיגונית, רועי בטוח שהגיע הסוף. "התקשרתי לאמא, נפרדתי ממנה, אמרתי למשפחה שאני אוהב אותם וניתקתי את הטלפון כדי שלא ישמעו את מה שקורה. עצמתי עיניים, לקחתי שתי נשימות ארוכות, ראיתי את כל החיים שלי עוברים לי מול העיניים והשלמתי עם המצב. תוך כדי היריות המשיכו, ידידה שלי לקחה לי את היד ואמרה לי 'רועי, חייבים לרוץ'. יצאנו מהמיגונית, הסתכלתי שמאלה, ראיתי במרחק של 30 מטר שתי טנדרים עם עשרה מחבלים שיורים, הכדורים שרקו לידנו עד שהגענו למכונית".
הריצה מהמיגונית עד לאוטו ארכה כ-15 שניות של תופת. "בנסיעה, קליע גדול ממכונת ירייה פוגע לי ברגל ועוד רסיס פותח לי את הראש, כולי דם. מישהי שלא הכרתי ששירתה במג"ב התחילה לצעוק 'הוא נפצע, הוא נפצע, תבואו לחלץ אותנו עכשיו'. אני מסתכל על הנהג, כל היד שלו קרועה מיריות, חוררו אותו והוא נוהג ביד אחת. חשבתי שהוא בכלל מת, שאנחנו הולכים להתנגש במשהו ואנחנו הולכים למות תוך כדי שאני עם כדור ברגל, דם וצרחות".
אחרי של נסיעה של 150 מטר, הם מחליטים לא לפנות שמאלה לקיבוץ בארי אלא להיכנס ולהתחבא בפרדס. "רצתי עם כדור ברגל, הטילים כל הזמן ברקע, מתחבאים ליד מכולה שהייתה בשטח ובינתיים המפקדת ממג"ב עשתה לי חוסם עורקים. עוברת שעה-שעה וחצי, שומעים מהשיחים רעש. פתאום מגיע הנהג של הרכב, לא זיהיתי אותו מרוב הדם".
קומה שולף טלפון באמצע השיחה שלנו בבית החולים כרמל, כשרגלו השמאלית מגובסת. "תראה את הראש שלי", הוא אומר ומראה סרטון שבו כל הראש שלו מלא בדם. גם האנשים שלידו שוכבים, מפוחדים. "אחרי חצי שעה אני עוצם עיניים. היה לי כבר קשה להילחם על החיים שלי, העדפתי להירדם ולקוות שאקום בבית חולים, במקום לחשוב מה יקרה אם יחטפו אותי או שאני אראה זוועות ויתעללו בי".
5 שעות רועי וחבריו מתחבאים בשיחים. "אתה כבר מאבד תקווה. פתאום, בזמן שקט דממה, שמענו דיבורים בערבית, לאחר מכן יריות ואז תוך חצי שעה רצים אלינו חמישה מג"בניקים, מטפלים בנו, ושולחים אותנו לחזור להתחבא בגלל שיש עדיין מחבלים בשטח. אחרי זה, הסיעו אותנו לתחנת משטרת אופקים והגיע אמבולנס לקחת אותי לבית חולים סורוקה".
ביום ראשון שאחרי קומה כבר נכנס לניתוח ואחריו שיקום ארוך. "לא אכפת להיות פה גם שנה, אני מודה על זה שאני נושם עכשיו. העיקר שאני בסדר, אני מכיר הרבה אנשים שלא איתנו".
איך אתה מתמודד עם מה שעברת?
"שבוע ראשון הייתי במצב נפשי על הפנים, לא אוכל, בוכה הרבה, מפורק נפשית ומודע לזה", הוא משתף, "שום דבר לא מנחם – לא אוכל, לא חברים, לא פסיכולוגים. השבוע הזה כבר קצת יותר טוב, לפעמים בוכה בכי של אושר שזכיתי לחיות, שאלוהים היה איתי".
מה התכנית שלך להמשך?
"כרגע רק להשתקם פיזית ונפשית", הוא מסכם, ובכך מתאר את הטראומה הלאומית, של אלו שחוו את הזוועות בדרום הארץ, בני משפחותיהם וחבריהם של אלו שעדיין לא שבו הביתה, ושל אלו שלעולם לא יחזרו.
