"למה ערבי בחיפה צריך להוכיח נאמנות?": ערבים ויהודים התכנסו לדבר על מורכבות

"אסור לי בתכלית האיסור להגיד עכשיו איך אני מרגישה… כואב לי על היהודים, בכיתי עליהם, חשבתי שזה סוף העולם, אבל עכשיו במדינה הזאת אסור לי להביע רגש, מצופה ממני להביע רגש אך ורק לכיוון אחד, לכיוון היהודי", אמרה במוצאי שבת בכנות ד"ר מנאל שלבי, זוכת אות הוקרה מהנשיא על פעילותה כנגד רצח נשים בחברה הערבית, בכנס שאירגן ארגון 'חיפה לכולנו', שנקרא 'איך שומרים את חיפה לכולנו?'

"אני מרגישה שאני לא יכולה להביע כאב על הילדים בעזה מבלי שיחשדו בי שאני מזדהה עם חמאס", המשיכה שלבי, "והכי קשה לי שפה בחיפה אנשים אומרים לי לגנות את מעשי הטבח שקרו בדרום. ברור שאני מגנה, אני מגנה כל רצח של כל אדם, אבל אני אף פעם לא ביקשתי מהחברים היהודים שלי, מהשותפים שלי לדרך, לגנות את מה שקורה בעזה".

המילים שלה, בעת הזו, יעוררו בקוראים יהודים זעם, כעס, עלבון. מילים כמו 'לכי לעזה' או 'בוגדת' יעברו בראשם ונראה שבאקלים הישראלי הנתון אין טיפת סבלנות לדעות של אנשי שמאל או של ערבים. אז שתי הקהילות האלה נפגשו לערב שכלל פאנל דוברים, שולחנות עגולים ושאלות גדולות – איך מחזיקים מורכבות בימים אלה? האם ניתן להפנות חמלה, רגש וקשב לצד השני? ואיך שומרים על חיפה כמרחב בטוח של חיים משותפים? לצורך מענה על תשובות אלה, נצטרך לדחות את האימפולסיביות ולנסות לגייס הקשבה רדיקלית לצד השני.

"אני מרגישה באוויר את השנאה וההסתה"

"למה ערבי בחיפה הפך לאויב שצריך להוכיח את הנאמנות שלו?", שאלה שלבי מול קהל של 80 איש שפקד את האירוע. "אני לא מפחדת להסתובב בחיפה, אבל מרחב הביטחון האישי שלי מצטמצם ממלחמה למלחמה", היא אומרת בשיחה שקיימנו יום לאחר הכנס. "לא צריכה שתהיה תקרית באופן אישי נגדי כדי שארגיש חוסר ביטחון, אני מרגישה את זה באוויר – את השנאה, את ההסתה, את המילים שלא נאמרות, את מה שקורה בין השורות, את הקיצוניות שקורית גם בחיפה וזה מפתיע, עיר שהייתה סמל אמיתי לשותפות – הולכת ומתקפלת".

רוב ערביי חיפה נמצאים בין הפטיש לסד:  גם חוטפים טילים מעזה וגם סובלים מהסתה בישראל; גם כואבים רצח של יהודים וגם מזדהים עם סבלם של תושבי עזה; מזדהים כפלסטינים תושבי ישראל.
"מפגש הזהויות בין ערבים ליהודים תמיד יהיה מפגש טעון", מסביר יוזם האירוע ד"ר ג'מאל דר'אש. "אני מקווה שיום אחד, שאולי הנכדים שלי יזכו לו, נחיה בחברה שהמפגש הוא לא מפגש זהויות אלא מפגש אזרחי שווה, שמי שאני זה לא התרומה שלי לחברה כפלסטיני או כערבי אלא התרומה שלי כאדם, תרומה לחברה שלא נמדדת על מידת הזהות וכמה היא נאמנה או לא.

"הנאמנות שלנו היא לחברה יותר רחבה מאשר לחברה בעלת אופי לאומי או דתי כי הן לא מספיק רחבות כדי להכיל את מי שאנחנו כבני אדם. אנחנו הרבה יותר מהזהות היהודית או פלסטינית שלנו, יש לנו היכולת להכיל את המגוון הזה ולהשאיר רמת שותפות שהיא יותר מהחלוקה הפשטנית הזו שהיא עדיין מאד חשובה, בטח בימים כאלה. אני מאמין שיום אחד תהיה חברה כזאת".

"לא מסוגלת להכיל כרגע כאב של פלסטינים"

באותו פאנל נכחו גם ד"ר בשיר כרכבי, העובד כרופא בבית חולים כרמל, ששיתף שהוא מרגיש הקצנה אצל חלק מחבריו לעבודה לצד חברים שעדיין ממשיכים לשמור על עמדה של חתירה לשלום.
ד"ר מירב בן נון, חברת הנהגת יד ביד חיפה, מנהלת תכנית מן הבארות של מכון הרטמן וחברת הנהגה בחינוך הדו לשוני בחיפה, שיתפה גם היא בתחושות: "לנו, להורים, יש ביטחון מלא במסגרת השיתופית שהקמנו ולראייה לא עלתה אף שאלה מצד ההורים אם להביא או לא להביא את הילדים למסגרת המשותפת, היא נהייתה מובנת מאליה. למרות הפחד הקיומי שאני חשה, הזעזוע, האבל, הצלחנו לבנות קהילה שמתסכלת מעבר ליהודי-ערבי ורואה שם בני אדם. ההתעקשות שלנו היא על מסרים מורכבים, על לראות את הכאב במבט הומני".

ואחרונה דיברה רותם פרלמן פרחי, לבושה בחולצת 'מחאת העם חיפה' כאחת ממנהיגותיה, שדיברה בקול ברור וכן: "אני והקבוצה שלי מתקשים כרגע להביע סולידריות על הכאב של הפלסטינים בעזה", הודתה ואמרה את מה שכמעט כל יהודי מרגיש בעת הזו. "אני זוכרת שב-2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, הייתה הפגנה גדולה של ארגוני שמאל להפסקת אש. היום זה לא יקרה, הרבה השתנה מאז.

"זה שובר לב, זה מצער. הלוואי שהיה לנו את האומץ שהיה לנו אז. אבל אנחנו כרגע לכודים במראות השואה שראינו וזה מונע ממני ומעוד הרבה אנשים לקרוא להפסקת הלחימה בעזה. ברמה האישית – מה השתנה אצלי? היכולת שלי להרגיש חמלה כלפי אלפים שכרגע נהרגים בעזה היא פשוט לא קיימת, אני לא מסוגלת כרגע להכיל את הכאב של האחר".

הדיבורים דוברו, הרגשות שותפו והקהל החיפאי המשלב בתוכו איפוק יהודי עם אינטלקט ערבי המאפשר אירועים מסוג כזה בזמנים כאלה, התפזר איש איש לביתו, התרחק לכיוונים מנוגדים, שבעת הזו, נראה שהמרחק מעולם לא היה גדול יותר.