כבר 30 ימים מאז שאריה זלמנוביץ' ('זלמן'), ממקימי ניר עוז, נחטף לעזה. בנו בעז, תושב חיפה, מספר על השיחה האחרונה איתו, החברים שאיתם גדל בקיבוץ, והתקווה שעוד נותרה: "אנחנו חיים בתוך אי ודאות"

עומר מוזר פרסום: 10:23 - 05/11/23
בעז זלמנוביץ עם אביו אריה | צילום: באדיבות המשפחה
"לפעמים יש תקווה, לפעמים אין". בעז עם אביו זלמן | צילום: באדיבות המשפחה

"אבא שלי, אריה זלמנוביץ', שאם נקרא לו ככה ברחוב לא ידע שקוראים לו אריה אלא 'זלמן', גדל בחיפה. בשנת 1955 הוא נקרא למשימה לאומית – להקים קיבוץ, קיבוץ ניר עוז", מספר בנו בעז. "במשך שישים שנה הוא קם כל יום בארבע וחצי בבוקר ויצא לחרוש, לזרוע ולקצור. גם בשנים הכי שחונות שלא היה מה לאכול וגם כשהצבע האדום והפצמ"רים נתנו לו 10 שניות להגיע לממ"ד, הוא לא הסכים לעזוב את הקיבוץ. אבא שלי לא היה אדם של מילים, הוא היה אדם של ידיים מיובלות ובגדי עבודה, והוא ראה את הקיבוץ כמשימת חייו".

המשימה נגדעה באותה שבת ארורה, כאשר זלמן בן ה-85 נחטף מביתו. מאז, לומד בעז איך חיים בתוך אי ודאות תמידית, מספר על אביו שגדל בעיר והתחנך בקן השומר הצעיר ברחוב עקיבא ועל המאמצים להשיבו.

תוכל לחזור לאותם רגעים בשבת בבוקר?

"ישר התקשרתי אליו לוודא שהוא נכנס לממ"ד", משחזר בעז. "כשהבנו שיש מחבלים אז התקשרתי שוב לוודא מה קורה איתו. לפעמים הוא ענה, לפעמים לא. בשעה 9:26 הוא אמר שהוא יודע שיש מחבלים בקיבוץ ושהוא חייב להיכנס לממ"ד, זו הפעם האחרונה שדיברתי איתו. מאז, אין מענה בטלפון, יש רק וי אחד בווטסאפ. לאט לאט התחלנו להבין את גודל הקטסטרופה".

בעז זלמנוביץ עם תמונת אביו | צילום: עומר מוזר
בעז עם תמונת אביו | צילום: עומר מוזר

הקטסטרופה בניר עוז גבתה יותר מ-100 קורבנות, כלומר אחד מכל ארבעה תושבי הקיבוץ נרצחו או נחטפו באותה שבת. "התקשרתי לחברי הקבוצה שלי שעדיין גרים שם, הם לא ידעו להגיד מה מצבו", ממשיך בעז. "הצבא הגיע, עבר בין הבתים והממ"דים, ריכזו את מי שנשאר חי בגני ילדים וספרו מי נמצא ומי לא. בלילה, הבנתי שהוא איננו".

למחרת, באור יום, מגיע כח צבא בשנית, מגלה דם בממ"ד של זלמן, ומלבד זה בעז ובני משפחתו לא יודעים דבר נוסף על מצבו. "אבא שלי לא בן אדם בריא, הוא צריך את התרופות ואת האוכל המיוחד שלו. רק אחרי 11 הימים הראשונים הסטטוס שלו הוגדר כנעדר, חמישה ימים אחרי – הסטטוס הפך לחטוף, עוברים עוד יומיים והודיעו לנו שיש סבירות גבוהה שהוא חי".

איך אתה מרגיש בתוך הרכבת הרים הזו?

"אנחנו חיים בתוך אי ודאות. לפעמים יש תקווה, לפעמים אין. זה קשוח לא לדעת איפה הוא נמצא. יש לילות שאני נרדם ויש לילות שלא, גם כשאני נרדם אני מתעורר. זה שיש אינדיקציות שאומרות שהוא חי זה מעודד".

פעילות צה
"כמה זמן לוקח למצוא בן אדם?". צה"ל ברצועת עזה | צילום: דובר צה"ל

"האבל גדול מסך חלקיו"

בת זוגו של בעז, אורה גזית, משתפת בפייסבוק את תחושותיה מאז יום היעדרו של זלמן. "כבר 16 יממות לא שמענו כלום מזלמן", כתבה, "האם הוא חי? האם הוא מת? האם הוא סובל? האם דואגים לו ומטפלים בו? האם הוא מקבל את התרופות להן הוא זקוק בכדי להמשיך ולחיות? ואיפה הוא בכלל לעזאזל? כמה זמן לוקח למצוא בן אדם?".

בפוסטים, היא מנסה להסביר לאנשים שהם לא מהקיבוץ את עומק הטרגדיה. "יש לנו את הדאגה לזלמן", היא אומרת, "אבל זה הרבה יותר גדול מזה, אלה אנשים שבעז גדל איתם מגיל אפס, כולם מכירים את כולם. כל מי שאתם רואים בתמונות – אנחנו מכירים את האנשים האלה. ראיתי סלוגן שאומר שהאבל גדול מסך חלקיו וככה זו באמת התחושה".

איש של ידיים מיובלות ובגדי עבודה. אריה זלמנוביץ | צילום: באדיבות המשפחה
איש של ידיים מיובלות ובגדי עבודה. זלמן | צילום: באדיבות המשפחה

בעז, שנולד וגדל בקיבוץ, התחנך בלינה משותפת שכשיטה שגידלה את בני הקבוצה כמו אחים. "הייתי עם בני הכיתה שלי 21 שעות ביממה", הוא נזכר, "לא ישנתי עם ההורים שלי באותו חדר אף פעם בחיים, איתם כן". מבין חברי הקבוצה: אחד נרצח; שני ילדיהם של בת כיתה אחרת נעדרים; אמא ואחיינית של מישהי נוספת נרצחו והגרוש שלה חטוף; וישנו עוד בן כיתה שאחיו ואשתו נעדרים. "נכון שהתפזרנו במשך השנים אבל במצבים כאלה, ההיכרות העמוקה מאד עוזרת".

אתם אופטימיים שזלמן יחזור?

"זה תלוי ביום ובשעה", אורה מודה. "זלמן הוא בן אדם חזק וגם אני בונה על זה שהגוף מאד מתגייס במצב של לחץ ומצוקה אבל מהצד השני הוא לא אדם בריא, מבוגר, שצריך את התרופות שלו, כל יום הוא קריטי בשבילו. יש ימים ושעות שאני אומרת שאין סיכוי שהוא שרד את זה ויש ימים שיש לי תחושה טובה, שאם עד עכשיו לא שמענו שהוא מת, אז הוא חי".

בעז, תרצה להגיד עוד משהו?

"תחזירו אותו".