המסע של הצלם מיכה בריקמן החל במפגש עם תושבי הקיבוץ שפונו ממנו ולאחר מכן מפגש עם המציאות בשטח. התערוכה החדשה במוזאון העיר מבוססת על תמונותיו אך גם על פריטים שנמצאו בשטח
האזינו לראיון עם הצלם מיכה בריקמן, בתוכנית אמא עצבנית עם ענבר דותן
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של רדיו חיפה >>> לחצו כאן
באולם התצוגה במוזיאון העיר שבמושבה הגרמנית, שהיה אמור לשמש לשמחת 'החג של החגים', תעלה היום (חמישי) התערוכה 'בארי' – התערוכה המוזיאלית הראשונה בארץ שמגיבה לאירועים בקיבוץ, והיא פרי יצירתם של הצלם מיכה בריקמן, האוצרת יפעת אשכנזי ואיש התוכן אבישי דותן. "היה משהו אחר בתמונות של מיכה וישר התגייסנו להרים את התערוכה שתביא את הרגע, שתגיב לכאב בזמן שהוא קורה", מספרת יפעת.
את הכאב של קהילת בארי פגש בריקמן בפעם הראשונה במלון המפונים בים המלח. "כשפרצה המלחמה, ידעתי שאני חייב לקחת בה חלק", הוא משחזר. "הפעלתי אנשים, שלחתי הודעות, חיפשתי חיבורים עד שהגעתי לאור ילין (הבן של חיים ילין, ע"מ) שקרא לי למלון שבו נמצאים מפוני בארי. זה היה המזל הגדול שלי, שהכרתי את הקהילה לפני שהגעתי למקום עצמו. פגשתי קהילה גדולה ומטורפת שנמצאת בכאוס מטורף, בלי אמא ובלי אבא".
אחרי שלמד להכיר את הקהילה, לתת שמות ופנים להרס, בריקמן לא הסתפק באנשים והגיע, למרות היעדר תעודת עיתונאי, לקיבוץ עצמו שהוגדר כשטח צבאי סגור. "לא רציתי לצלם עוד בית הרוס, עוד רצפה עם דם, רציתי להביא את הסיפור של הקיבוץ. ביום הראשון שהגעתי לשם זה לא אני צילמתי, זה האדרנלין צילם במקומי".
כשאתה מצלם, אתה נותן לזוועות לחלחל אלייך?
"המצלמה היא השומרת שלי. בפעם השנייה שהגעתי, התחלתי לגעת פיזית בדברים – אלבומי תמונות בבתים הרוסים לגמרי, בבגדים, בחפצים, הריח שהיה לי בידיים לא יורד במקלחת".
"בארי היום הוא סמל לשבר, בעתיד יהיה סמל לתקומה"
שיתוף הפעולה בין בריקמן, שהוא סוס עבודה שדוהר קדימה, והאוצרות העדינה והחכמה של אשכנזי השלים אחד את השנייה. "אני לא ידעתי מה זה בארי, לעולם לא עברתי שער צהוב של קיבוץ", הוא אומר בניגוד ליפעת שבמקורה היא קיבוצניקית. "שער צהוב זה הבית שלי", היא מציינת. "בשבילי ובשביל כל קיבוצניק – בארי זה סמל לקיבוץ חזק עם קהילה מגובשת, היום הוא סמל לשבר גדול ואני מקווה שבעתיד גם סמל לתקומה".
בסיום המדרגות המובילות לחלל התצוגה מגיע האגרוף הראשון לבטן בצורת מגלשת ילדים חצי נמסה משריפה וחצי שלמה, שנלקחה מגן שעשועים בבארי ומונחת על שברי רעפי בתי הקיבוץ. "רציתי שאנשים ירגישו איך שאני הרגשתי כשצילמתי – הליכה תמידית על רעפים שבורים", מסביר בריקמן. ברקע נמצא הפריים הראשון ובו שלט הקיבוץ: "זה מדהים שהשלט לא נפגע, אין סימבולי מזה".
בכניסה לחלל מגיע האגרוף השני: בטונדה ענקית ממלאת את מרכז החלל. "ידענו מראש שאנחנו רוצים שהשפה של התערוכה תדבר את מה שקורה עכשיו – המרחב המוגן, המיגוניות, הברזל, הכל חלק מהסיפור", אומרת יפעת כשברקע ציוץ ציפורים בוקע מהרמקולים, "גם עכשיו הציפורים בבארי מצייצות".
בתמונותיו מצליח בריקמן לתפוס את הניגוד החריף בין הירוק הפורח לשחור השריפה, בין אור של שמיים לחושך של תהום, בין החיים שפעמו למוות שנוכח. "תראה את התמונה הזו", מצביעה יפעת, "זה גן ילדים בבארי שבמהלך הלחימה הניחו החיילים את התיקים מסודרים כמו בגן ואיפה שהיה ארגז החול יש עכשיו תחמושת. הכל התהפך".
מה הייתם רוצים שהמבקרים ייקחו מהתערוכה?
"שירגישו יותר קרובים לבארי", מבקשת יפעת, "שירגישו שזה בסדר שנורא קשה ושזה בסדר גם לדבר על זה. שיתנתקו מהחדשות וירגישו חוויה רגשית".
בריקמן, שלא אוהב לנוח על זרי התערוכה, כבר חושב קדימה: "בתערוכה הבאה על אני רוצה לצלם את בארי ירוקה, את כל העוטף חוזר לפרוח".
תמונות נוספות מתוך התערוכה
