המראות הקשים שנראו בדצמבר 2016 זכורים היטב לתושבי חיפה. האנשים שבתיהם נפגעו ושניהלו את האירוע מטעם העירייה והרשויות משחזרים את מה שחוו, ומשיבים לשאלה – האם משהו השתנה בחיפה מאז?
האזינו לראיון עם ניצב משנה אלי לוי, דובר משטרת ישראל, בראיון לענבר דותן על אירועי אותו היום
בסוף השבוע שעבר חלפו שבע שנים מאז השריפה הגדולה בחיפה, שאירעה בנובמבר 2016 ובמהלכה למעלה מ-900 בתים נשרפו. למרבה המזל לא נגרם נזק לנפש. כיום מספרים בעלי הבתים שניזוקו, כי הם רואים את הבתים השרופים בעוטף עזה ונזכרים: "אין מה להשוות אבל יש הזדהות".
ענת אהרונוביץ' התגוררה ברחוב הפלמ"ח 4 בשכונת רוממה, וביתה נשרף כליל. "זה היה הבית הראשון שקנינו כזוג צעיר שעבר שיפוץ", משחזרת ענת. "יום השריפה חקוק לנו בזיכרון כמשפחה. בעלי אז שירת באילת, אני עבדתי בתיאטרון חיפה, באגודת הידידים".
כשהיא שמעה שהחלה השריפה ולא ניתן להגיע לרחוב – היא מיהרה להוציא את ילדיה מהמסגרות החינוכיות: "אחר הצהרים הגיע הידיעה המרה שהבית נמחק לגמרי, בעצם נשארנו עם הבגדים שיצאנו לעבודה. באותה תקופה עבנו לבתי מלון, דן כרמל אירח אותנו כשבועיים. שכרנו בית ברחוב ליד כדי לשמור על המסגרות, הבית שנהרס עבר שיפוץ, חזרנו אליו עם רגשות מעורבים וגרנו לתקופה ארוכה עם שנים יפות, עד שבסוף התגרשנו וכל אחד הלך לדרכו. היום אני שוכרת בית ליד בחיפה, הבית ההוא כבר נמכר".
מאז האירוע הקשה, ענת מציינת בכל שנה את השריפה. "עברתי שינוי כבן אדם. אני חושבת שדווקא בתקופה האלו מגלים על עצמנו כמה חוזקות ויכולות להתמודד. היום אני מנהלת את התרבות וספורט בעיריית נשר. אני כל שנה בל"ג בעומר נכנסת ללחץ שלא ידליקו מדורות באזורים דליקים".
כשאת רואה היום את הבתים השרופים מהמלחמה – מה את מרגישה?
"זה באמת יחי ההבדל לראות את הבתים השרופים בבארי. גם אני פוניתי, לראות את המפונים עושה תחושת הזדהות וכאב לב על האובדן. למרות שזה אובדן הרבה יותר קשוח אין מה להשוות, עדיין יש הזדהות וכאב חזק כי לאבד בית אני לא מאחלת לאף אחד. הכל הלך – תמונות, בגדים, זה עושה לי כיווץ בבטן. אני מאחלת לכל מי שמפונה לחזור לבית שלו ושנדע ימים טובים יותר".
"כל שנה אני חושב על השריפה"
צפריר פרקיס גר באותה תקופה ברחוב זלמן שזר שבשכונת גבעת אלונים הקטנה. גם ביתו נשרף באותה שריפה גדולה ולאחר שיפוץ המשפחה חזרה לגור בו. "זה היה יום כזה עם רוחות", משחזר צפריר. "הבת שלי הייתה בבית, בדיוק לא הרגישה טוב, הסבא בא ולקח אותה אליו. הבת השנייה הייתה בבית הספר, אני באתי הבית מהעבודה וראיתי שהכול היה אש. כיביתי את השריפה בבית עם הצינור של הגינה, הבית שלידנו היה כמו מדורה עד הלילה, הגג בער, זה היה פשוט נורא".
צפריר ומשפחתו נאלצו לצאת מהבית למשך שנה ושלושה חודשים עד שהסתיימו השיפוצים של נזקי השריפה. מאז, כך הוא מספר, הוא חושב על השריפה בכל שנה כשיש רוחות: "אני מת שירד גשם ראשון, ברגע שירד גשם זה מונע שריפות, יהיה ממש קשה לשרוף, פחות בלאגן".
המראות של הבתים השרופים מבארי מזכירים לך את השריפה?
"כן. אני חושב שיש סיבה להיות אופטימיים צריך רק לדעת להיערך נפשית. זה בירוקרטיה אבל האנשים במדינה שקשורים למס רכוש רוצים לעזור. אני ממש לא מקנא בהם, אנחנו אז שכרנו דירה במוריה, הם באמת בסיטואציה אחרת לגמרי".
"קיבלנו עוד קודם החלטה לא לצאת מהעיר"
מי שעמד אז בראשות העיר הוא יונה יהב, ולצידו המנכ"ל גדי מרגלית. באותו יום תכננו השניים לנסוע לתל אביב אך בשל הרוחות המזרחיות החזקות והתקופה בשנה שמועדת לשריפות, החליטו לבטל את נסיעתם ולא לצאת מהעיר. בהמשך ההחלטה התבררה כצעד נכון.
"קיבלנו את הידיעה הראשונה על שריפה שהתחילה ליד גשר פז, ואז בתהליך שהוא כמעט שרשרת נודע לנו ישיש שריפות באיינשטיין ופרויד", משחזר מרגלית. "לא הוכח אבל היה לנו בראש שזו הצתה כי היו כמה מוקדים והגענו לשעות הצהריים, גם זה מועד לפורענות כי זו שעה שמוציאים מבתי הספר".
את האירוע הם ניהלו מהחמ"ל שהוקם מול גשר פז, ראש העיר מפקד המחוז ומפקד תחנת משטרת חיפה. לאט לאט החלו להבין כי צריך לפנות תושבים מכמה שכונות, להוציא ילדים מבתי הספר ומבוגרים מבתי אבות: "היינו צריכים אוטובוסים ומכוניות מפיקוד עורך אבל הם לא הגיעו, היו פקחים שחילצו מבוגרים מבתי אבות". מה שעוד הקשה על הפינוי היה הפקקים שהחלו להיווצר בצירים המרכזיים כמו מוריה ודרך פיקא.
בניגוד לשריפה הגדולה בכרמל בשנת 2010, שבה מרבית השטחים שעלו באש היו יערות, בשריפה הזו הסכנה הגדולה הייתה בכך שמדובר בשכונות מגורים שלמות. כלל הגורמים קיבלו החלטה – מפנים יותר מ-60 אלף תושבים. ההחלטה כללה מספר שכונות, בהן דניה, אחוזה, רמת ספיר, רוממה ועוד.
"בנקודה הזאת היה צריך לטפל בלילה, ולאמוד את העניין של בתים שניזוקו שהפכו להיות מסוכנים. פיקוד העורף באמצעות קונסטרוקטור עברו בית בית ביחד עם אגף הרווחה, הצמדנו עובד, העברנו לבתי מלון".
בנוסף, היה צורך להתמודד גם עם ההשלכות הכלכליות של השריפה: "חברות הביטוח אמרו שהן לא מטפלות ויש גבול מסוים לתשלום של מס רכוש. שר האוצר משה כחלון התערב וקיבל החלטה לשלם את ההפרשים. תהליך שני היה מול כבאות והצלה, אחר כך מול פיקוד העורף. קיבלנו תלונות מתושבים שבוזזים דברים, ואני קיבלתי החלטה שאנו סוגרים את שכונת רוממה החדשה ורק עם ת.ז מכניסים".
משהו השתנה בעיר מאז ועד היום?
"כלום לא השתנה", אומר מרגלית בצורה נחרצת. "השכונות הכלואות – צריך לפתוח עוד כניסה ויציאה, זה לא קרה. הבנו שבמקום לשתול אלונים צריך לשתול אורנים כי אלונים מאוד דליקים, זה גם כן לא קורה. ברוב השכונות צריך לעשות שבילי חיץ – דרך כורכר שהבתים לא יהיו צמודים לעצים. שבע שנים אחרי עדיין יש עניין בין העירייה למס רכוש – הגשנו תביעה נגד בגין הנזק שנאמד לשטחים הפתוחים, עד עכשיו העניין עומד ותלוי. העירייה תובעת בסביבות 20 מיליון שקלים".
מה התחושות שלך כהיום?
"אם יקרה שוב משהו כזה אז זה לא סימפטי. צריך לטפל בנושא של פתיחת צירים, לא פתחו את השכונות הכלואות, לא שתלו אורנים במקום אלונים, לא עשו חציצה בין הבתים לבין העצים, ולדעתי כל העניין של תרגול של פינוי מוסדות חינוך הוא גם לוקה בחסר".
"היו מראות קורעי לב"
כפי שאמר מרגלית – שר האוצר דאז כחלון לקח את הנושא ברצינות ומינה את דוד עציוני, מי שכיום מתמודד לראשות העיר – לפרויקטור מטעם האוצר לטיפול בתושבים שנפגעו מהשריפה.
"היה די צ'ק פתוח", מסביר עציוני, "עזרנו במתן מענה כספי ונפשי, עבדנו בשיתוף פעולה, בעיקר עם הגורמים המקצועיים בעירייה, סייענו למאות משפחות שהיו זקוקות. אני זוכר את מפח הנפח שכל המשפחות נתקלו בו: אובדן העצום של ציוד והבתים שלהם, אכן היו רגעים קורעי לב אבל נתנו להם בסוף את כל מה שמגיע להם וליווינו מהתחלה ועד הסוף במשך חודשים".
על המראות שנראים היום בדרום הארץ אומר עציוני: "כמובן שאי אפשר להשוות בין האסון היום שפקד אותנו לבין מה שהיה פה אבל המראות של הבתים השרופים אלו אותם מראות עם הבדל גדול. אני מקווה שהממשלה ובעיקר שר האוצר יידעו שהדבר הכי חשוב לפני הכל – לתת מענה לתושבים, להחזיר את החטופים, ולדאוג לכל אחד מהאזרחים שאיבדו את היקר מהכל".
"יש קשיים אובייקטיביים אבל מה שהיה לא יחזור"
טפסר חזי לוי, לשעבר מפקד מחוז חוף בכבאות והצלה ומי שפיקד על השריפה לפני שבע שנים, מתאר את עצמת הנזק: "כמות הבתים שנשרפו בשריפה ב-2016 היא מעל 900, הכמות הזאת כפולה ממה שניזוקו במלחמה בחרבות ברזל, בפחות מ-24 שעות".
משהו השתנה בחיפה ב-7 השנים האחרונות?
"יש שיפור בשנתיים אחרונות בזה שפרצו הרבה קווי חיץ, יש פרויקטים שהולכים ונבנים. יש בעיה עם קווי החיץ, לא כל השטחים של העירייה – הרבה פרטיים, יש קשיים אובייקטיביים. בנוסף, ההבנה שצריך להקים צוותי כוננות. יש יוזמות מדהימות. המלחמה לא כל כך מגיעה לחיפה אז הם התחילו לעשות קווי חיץ, לגזום צמחיה, את האנשים האלה צריך לאגד אותם ולעשות מהם משמר שכונתי, זה שובר שוויון.
"ראינו במלחמה שהאזרחים יותר טובים מכל דבר. מערך הכבאות מאוד מתקדם וטוב אבל כמה שלא יהיה טוב הוא יהיה קטן אל מול הסיכון של שריפת יער אורבאנית. צריך להמשיך את היוזמות ביתר שאת, יש 12 שכונות כלואות וצריך לפתוח עוד, שהמלחמה לא תוריד את זה מסדר העדיפות. הנה מאי-יוני זה עוד מעט אז מעכשיו צריך להתחיל לחשוב לקראת החודשים האלה כי שם מזג האוויר יותר קטלני".
לצד כל הצעדים שנדרש לעשות, טפסטר לוי גם מעט אופטימי: "מה שהיה לפני 7 שנים לא יחזור כי הכל נשרף. ביערות אחרים נעשים דברים אך זה לא מספיק, צריך להמשיך להשאיר בראש סדר העדיפות ולא לשכוח".
מעיריית חיפה לא נמסרה תגובה. בנוסף, פנינו לעירייה על מנת להבין מה נעשה על מנת לפתור את בעיית השכונות הכלואות אך לא נמסרה כל התייחסות. לצד זאת, נציין כי בשכונת כבביר הכלואה החלו העבודות לפריצת דרך אך אלו הופסקו עם פרוץ המלחמה.
