מעיין בכר הגדירה לאמנים את הצבעים והנושא ומשם כל אחד הלך עם הדמיון שלו. התערוכה בפסאז' שבין רחוב הנמל לקדושי בגדד מספרת את סיפורה של החברה הישראלית לפני ואחרי ה-7 באוקטובר: "זה פרויקט הסברה ללא מילים"
27 אמנים התקבצו ביום חמישי שעבר כדי ליצור את התערוכה 'קירות מדברים', המתפרשת על פני הפסאז' המחבר בין רחוב הנמל לרחוב קדושי בגדד, ושואפת לספר, על גבי 80 מטר של קירות, את הסיפור שהחל לפני השביעי באוקטובר, את הזוועות שאירעו בשבת השחורה, ובעיקר לעורר תקווה בתוך המדינה וקריאת התעוררות לאומות העולם.
"זה פרויקט הסברה ללא מילים", מסבירה יוזמת המיצג, מעיין בכר. "זה מוזיאון רחוב המבקש לספר את כל הסיפור הישראלי הגדול מסך חטופיו ונרצחיו. הגדרנו לאמנים את הצבעים, את הנושאים לציור – ומשם כל אמן לקח את זה למקום שלו".
טראומה וכאב הולכים יד ביד עם אמנות, לא?
"אני מכירה שני סוגים של אמנים – כאלה שיוצרים מתוך הכאב והמצוקה והתסכול, וכאלה שיוצרים מתוך אופטימיות ותקווה, ואני שייכת לסוג השני. כשחשבתי על הקונספט של התערוכה, רציתי להביא את התקווה לצד הכאב. להראות שהעם הזה, שעבר שואה בעבר, יודע להתרומם ממצבים קשים".
הסימבוליקה מגיעה מכיוון מפעל נירלט, שנפגע גם הוא במקום מושבו בקיבוץ ניר עוז, והוא זה שתרם את הצבע לפרויקט. "רק אתמול חזרה ילנה, עובדת במפעל שהייתה חטופה. הם בעייני מסמלים את התקומה".
"לקח זמן למצוא בתוכי את התקווה"
אחת האמניות המשתתפות במיצג היא אלין מור, שעבודותיה מעטרות את קירות העיר התחתית. מור ציירה דמות אישה שפרחים אדומים העולים באש צומחים ממנה. "הם מסמלים את הנופלים שלנו ממלחמות קודמות וגם את הנרצחים שלנו מהשביעי באוקטובר", היא מסבירה. "יש הרבה אנשים בעולם שמכחישים שכל האירוע הזה בכלל קרה, והציור שלי בא להגיד לעולם באופן ברור שזה קרה".
מי שעוזרת לה היא מור סולומון, לבושה בחולצה הנושאת את דמותה של ענבר היימן החיפאית שנמצאת כרגע בשבי החמאס בעזה. "ענבר הייתה אמורה להתחיל איתנו בויצ"ו את השנה הרביעית אבל היא לא פה. אני חושבת עליה ועל האמנות שהיא הייתה אוהבת לעשות", מציינת סולומון.
עוד אמן הלוקח חלק בפרויקט הוא יגאל טליאנסקי, שלקח את כרזת החטופים המוכרת אך חתך אותה לשני חלקים. "זו הגרסה שלי למה שקרה בשביעי לאוקטובר, הקריעה של אנשים מהמשפחות שלהם וגם התלישה של כל החכמולוגים בחו"ל שתלשו את דפי החטופים והזיכרון שלהם".
אתה גם מרגיש קרוע בתקופה הזו?
"חד משמעית", הוא עונה. "חמאס חטף את כל מדינת ישראל ביחד עם החטופים. תחושת הביטחון, התעסוקה, הכל נעצר".
גם דינה שגב, המתמחה בשירת רחוב, ביטאה את תחושותיה. "זה לא ייאמן, איך הלב יודע תמיד, למצוא לעצמו מכחול, ולצייר תקווה", כתבה על אחד הקירות והוסיפה: "ואיך תמיד אפשר למצוא חלון או סדק, ולפגוש שמיים".
ברמה האישית, יש לך תקווה?
"בימים הראשונים למלחמה השירים שלי היו על הפנים, הכי לא תקווה שיש. בפרויקט אחר כתבתי 'נטש אלוהים את השמים והארץ, וחושך על פני תהום'. זה לקח זמן ותהליך עד שהצלחתי למצוא בתוכי את התקווה וגם היום זו טלטלה בין תקווה לייאוש".
במילים האלה מצליחה שגב לזקק את התחושות של מדינה שלמה הנעה במין מאניה דפרסיה מאז אותה שבת. אמני המיצג 'קירות מדברים' הצליחו לנסח את אותה תחושה חמקמקה, ללא מילים.
ביצירת המיצג השתתפו גם קרן מולדת.
