שמונה אחים ואחיות יושבים שבעה על אחיהם, סמל אחיה דסקל ז"ל. בסוכת האבלים הם מספרים על ההודעה לה חיכה כל כך שבישרה כי יכנס לרצועת עזה, השיחה האחרונה עם האחות הגדולה, והדפיקה בדלת: "כבר הבנתי מה זה אומר"
יום שני. שעת צהריים. בסוכת האבלים שברחוב דולצ'ין בנווה שאנן יושבים אחיו של סמל אחיה דסקל ז"ל. "אחיה היה כועס עלינו שכולנו פה בלעדיו", מספרת בחצי צחוק וחצי נחמה עטרה, אחותו הגדולה של אחיה דסקל ז"ל, שנפל בשבוע שעבר בקרב בשג'אעיה, על המפגש הכפוי והיום-יומי בשבעה הכוללת הורים ושמונה אחים ואחיות.
"זה מחזק אותנו שכולנו פה ביחד, זה גם מה שאחיה הכי אהב אז גם הכי עצוב שהוא לא פה. במפגש המשפחתי האחרון שלנו הוא לא היה בגלל הצבא. הפעם האחרונה ששמענו ממנו הייתה בכניסה לעזה".
מה הוא אמר?
"הוא היה מתוסכל שהוא לא נכנס ללחימה בעזה, עד שביום שני הוא התקשר אלי שמח. לא הבנתי למה, נלחצתי. אמרתי לו 'אחיה, אתה מוציא לי חצ'קונים של לחץ!'. למחרת הוא התקשר, לא יכלתי לדבר, הוא ביקש שאחזור אליו והבנתי שהוא נכנס. הוא אף פעם לא ביקש שאחזור אליו".
רגע לפני הכניסה, אחיה קיבל תדריך פרטי מאחיו הגדול מנשה בן ה-40, לוחם דובדבן לשעבר והיום לוחם בגדוד 9306. "שלחתי לו הודעה במשך שתי דקות שמנסה לתאר לקראת מה הוא הולך, הסברתי שבמלחמה הכל יכול להתהפך ברגע, שלא צריך לרוץ קדימה מבלי לחשוב, שחשוב ללכת אחרי המפקד ולשמור על המבנה הפלוגתי".
"היה לנו חלום להגיע למשחק של מדריד, זה לא יקרה"
ואחיה הצעיר, שעוד לא מלאו לו 20 שנים, נקטף במהלך קרב אכזרי. בלילה שבין שלישי לרביעי דפקו נציגי צה"ל את הדפיקה המפורסמת והכואבת על דלת משפחת דסקל. ההודעה המרה תפסה כל אחד מהאחים במקום אחר. לקציני הצבא פתח את הדלת יצחקי בן ה-15. "כבר הבנתי מזה אומר", הוא אומר בשקט, "אבל באותו הזמן אחותי הגדולה הייתה אצלנו בבית ובעלה נלחם בחאן יונס אז לא ידעתי למי ההודעה מיועדת – אם זה בעלה שנהרג או אחיה. הבנתי שמישהו נהרג, רק לא ידעתי מי".
אבישי בן ה-18, הקרוב אליו בגיל, לומד כרגע במכינה קדם צבאית. "ההסתלבטות פה בבית זה שגם אם אני רוצה קרבי, זה לא יקרה", הוא מספר בזמן שהאחרים מחזקים, "אבל כרגע אני לא מתעסק הזה".
יש לך זיכרון מיוחד ממנו?
"שנינו חולים של ריאל מדריד, אוהדים מגיל 0, מעדכנים אחד את השני כשלא רואים ביחד. מול הקבר שלו בהלוויה סיפרתי לו את כל מה שהוא פספס. היה לנו חלום משותף להגיע למשחק של מדריד באצטדיון שלהם אחרי שהוא ישופץ ברגע שהוא ישתחרר. השיפוץ עוד לא נגמר, הוא כבר לא ישתחרר והחלום הזה כבר לא יקרה".
לראות אתכם, כל האחים ביחד, מאוד מחזק ומביא כוחות. אתם גם מרגישים ככה?
"כן, זה מה שאחיה הכי אהב", אומרת עטרה בדמעות. "אחיה היה מתעצבן מאד מכל מה שקורה פה עכשיו", מוסיפים האחים אבישי ומנשה, "כל ההתעסקות בשבעה, הדיבורים עליו, כמות הפרחים, האנשים, הוא היה אומר שלא צריך את כל זה. ככה הוא – היה מדבר מעט ועושה הרבה".
