ביום עובדת בבית החולים, בלילה נהגת אמבולנס | הכירו את יעל

ארבע פעמים בשבוע, אחרי שהיא מסיימת את משמרת הבוקר ככוח עזר במחלקה האורולוגית של בית החולים בנהריה, מחליפה יעל קקון את מדיה במדים של מד"א, שם היא משמשת נהגת אמבולנס וחובשת בהתנדבות. בלילות היא חוזרת לביתה ביישוב שלומי, שרובו פונה בשל המלחמה. ולא רק זה – היא מגדלת בביתה שמונה ילדים, ארבעה מהם ילדי-אומנה, אחד לוחם בעזה.

יש לה בת בכורה נשואה (28), שהפכה אותה לסבתא ל-4 נכדות, ושלושה בנים, בני 24, 22 ו-10. בתום משמרת הבוקר במרכז הרפואי לגליל בנהריה, בו היא משמשת כוח עזר במחלקה האורולוגית, פושטת יעל קקון את המדים הלבנים של בית החולים, מחליפה אותם במדים הלבנים של מד"א ועולה על האמבולנס, שממתין לה במקום עבודתה.

עם פרוץ המלחמה הורדה המחלקה האורולוגית למתחם התת-קרקעי, מה שהפך את העבודה למאתגרת וחווייתית במיוחד. "בגלל המשמרות במד"א, אני עובדת בביה"ח רק משמרות בוקר", היא מסבירה. "במקביל אני לומדת תואר במנהל מערכות בריאות. במחלקה אני מהווה חלק מהסקטור הסיעודי ודואגת למטופלים כאילו הם ההורים או האחים שלי. אני עושה כמעט כל דבר שאחות עושה, חוץ מלתת תרופות. אני כמו האבא והאמא שלהם. בתקופה הזו, לעבוד במתחם תת-קרקעי זה אתגר לא פשוט, ואני אזכור את התקופה הזו כל חיי". 

בניגוד למחלקה המקורית, הנמצאת בימי שגרה באגף הכירורגי, כרגע המחלקה האורולוגית נמצאת במתחם קטן ועמוס יותר, דבר היוצר סיטואציות מאתגרות ומורכבות. "צוות העובדים מגובש מאוד ואני מקבלת הכל באהבה", היא אומרת.

"זה היה אחד הרגעים המפחידים בחיי"

לפני כ-5 חודשים היא השתתפה בקורס חובשים, ולאחר מכן הוצע לה לעשות רישיון על אמבולנס. "אני מתנדבת בתחנת שלומי כנהגת וחובשת, אבל מרגישה הרבה מעבר לכך, כמו סוג של מנהלת משמרת. העבודה כרוכה בטיפול בהמון אנשים, אני מרגישה כמי שעוזרת להם ומרגיעה אותם. אני בעצם מנהלת את האירוע, אם זה תאונת דרכים או מקרי טראומה אחרים. כחלק מההתנדבות, אני גם נהגת נט"ן (ניידת טיפול נמרץ), שם נמצא איתי פראמדיק בכיר, וגם המיכשור הרפואי שונה".

יעל מספרת, שבאחד מימי המלחמה, בעת שסיימה את המשמרת במרכז הרפואי ונהגה באמבולנס לכיוון שלומי, שמעה רעש מחריש אוזניים, לא הרחק ממנה, ולאחר מכן הבינה שכמעט פגע בה פצמ"ר (פצצת מרגמה), שהגיע מכיוון לבנון. "הייתי לבד באמבולנס, ומאחוריי נסע רכב עם אנשי מילואים, שאותתו לי לעצור. מיד לבשתי אפוד והתחבאנו מאחורי השיחים. עד עכשיו אני לא מבינה איך יצאתי מזה בחיים. אחר כך בירכתי ברכת הגומל בבית הכנסת שבביה"ח. זה היה אחד הרגעים המפחידים בחיי".

לסיכום היא אומרת: "מה שמשותף לעבודה בביה"ח ולהתנדבות במד"א הוא, שבשני המקרים מדובר באנשים מדהימים, שכל אחד עוזר ותומך האחד בשני. האווירה בשני המקומות יוצאת דופן, ואני מרגישה כמי שפועלת מתוך שליחות, מחויבות ומסירות. הרווחתי שני מקומות מדהימים".

דליה טדגי, מנהלת הסיעוד של המרכז הרפואי לגליל: "המרכז הרפואי חרט על דגלו את המילים 'אדם לאדם אדם', תוך מתן רפואה מקצועית ואנושית. יעל היא עובדת מסורה, שיחד עם חבריה למחלקה, עובדת מאז פרוץ המלחמה בתנאים מאתגרים במתחם התת-קרקעי, ובמקביל מתנדבת במד"א. כחלק מהקשר המיוחד עם מד"א, אנו מאפשרים לה לצאת להתנדבות במהלך העבודה עם האמבולנס, כאשר יש קריאות דחופות, במסגרת הכוננות שלה".

בת שבע גואז, סגנית מנהל מד"א מרחב אשר: "יעל היא אדם מיוחד עם יכולת נתינה מדהימה. מאז תחילת המלחמה, היא לא עזבה אותנו ולו לרגע, וכך גם לגבי המרכז הרפואי וביתה בשלומי. בהזדמנות זו חשוב לי להדגיש את הקשר המיוחד בינינו לבין ביה"ח בנהריה, שנמשך שנים רבות".