"משהו לא פתור": סיפור על צבא, סמים, משבר זהות ומסע חיים

"יש אצלי משהו לא פתור. בשביל להבין את זה ובשביל אולי יום אחד לפתור את זה, אני צריך לחזור לסוף הקיץ של 2013, לבית חולים מחוץ לסן פרנסיסקו, לרגע הזה שרופא תורן שואל אותי אם אני מסוכן, ועניתי לו: 'אני לוחם בשייטת, אני יכול להרוג עם הידיים'".

כך נפתח "משהו לא פתור" – סרטו בן 12 הדקות של היוצר החיפאי גל הכהן – המגולל את עברו כלוחם בשייטת שעתיד להתמודד עם בעיות נפשיות ופוסט טראומה כתוצאה מערבוב של סמים פסיכדליים וחוויות שחווה בשירות. "אני לוחם או לוחם חופש?" הוא שואל באחד מרגעי השיא בסרט.

"הסרט נע בין קצוות: בין לוחם בשייטת לבין החופש – שבא לידי ביטוי בטיול לקליפורניה. לי היה חשוב להראות את הטווח שביניהם", הוא מספר בראיון איתו. "קל ליפול לקוטביות, לתיוגים של 'הוא היה בשייטת', או 'הוא נשרט בשירות', ובשבילי, יש משהו מאד מרפא בלתת לאנשים לשמוע את הסיפור הזה ממני".

הסיפור, שמונפש על ידי בינה מלאכותית ומלווה בקולו של גל, מסמן את הרגע בו נקטע שירותו של הכהן לפני שנת הקבע השנייה, כנקודת מפתח, שבר זהות, שיציף אצלו שאלות בהמשך. "מי אני ומה המקום שלי בעולם?", "איך אני עדיין יכול להיות משמעותי ולחוות את הגדלות הזאת?", "איך אני יכול להתמודד עם הבושה של השחרור מהצבא?", הוא תוהה בסרט.

איך הסמים הפסיכדליים השפיעו עלייך?

"הטיפה (LSD, ע"מ) שעשיתי הייתה אחת יותר מדי. היא עוררה אצלי התרחשות נפשית, הארה, משיחיות, שלוותה בהרגשה שנבחרתי לעשות טוב, להפיץ אור ואהבה בעולם, כמו ישו".

מתי אתה מבין שמשהו לא בסדר?

"אני לא יודע אם הבנתי שמשהו לא בסדר אצלי אלא פשוט תפסתי את האושר ושאר הרגשות שחוויתי כחלק טבעי מהחיים שלי לאחר השחרור שלי מהצבא ולא כהארה לא שפויה. רק לאחר קצת זמן, מתוך התהליך הטיפולי שקיבלתי והדאגה מהמשפחה והחברים, התחלתי להבין שמשהו באמת לא היה בסדר, ומה שחוויתי כהתעלות מאוד גדולה של הנפש החל להתברר אצלי כמשבר לא קטן אך יחד עם זאת גם כתחילתו של מסע שמלווה אותי עד היום".

בסרט אתה אומר שאתה נמצא במשך עשור במעגל של טיפול פסיכיאטרי. הוא מועיל?

"חוויתי ‏הרבה קשיים אל מול הטיפול הפסיכיאטרי שעברתי מאז אותו אשפוז ראשון. אל מול הקושי שלי עם הגישה הפסיכיאטרית, ההשלכות של הטיפול ותופעות הלוואי של התרופות, הבנתי – ולפעמים גם בדרך הקשה יותר – שאין לי ברירה אלא להיעזר בכלים חיצוניים שהרפואה מציעה שמאפשרים לי לקיים אורח חיים יציב.

"הסרט שיצרתי לא כל כך עוסק בתהליך הטיפולי שחוויתי והוא בעצם מסתיים ממש ברגע שבו התחלתי את אותו תהליך. יכול להיות שבסרט הבא שאני אצור אני אתמודד עם כל מה שקרה מאותו הרגע ואעמיק בתהליך הטיפולי שעברתי מאז".

"חשוב לעבד את התהליך עם קהילה תומכת"

בישראל ישנם כיום 10,500 מתמודדי פוסט-טראומה. כך מסביר עידו גל רזון, מייסד עמותת 'לוחמים לחיים', ומפרט: "עד מקרה איציק סעידיאן היו כ-4,500 מקרים, ומאז – בשנתיים האחרונות – נוספו כ-6,000 – קפיצה מטורפת בהכרה בפוסט-טראומתיים וזה עוד לפני השבעה באוקטובר".

רזון מציין כי "לטראומה לוקח זמן עד שהיא מתפרצת". לדבריו, בעוד שנתיים יתווספו עוד לפחות 10,000 הגשות תביעה של הכרה בנכות כתוצאה מפוסט טראומה.

"אפשר לדבר עלי וללמוד מה יהיה על הלוחמים שחוזרים עכשיו מחרבות ברזל", מסביר הכהן, "איך המשפחות שלהם צריכות להתמודד עם חייל או חיילת שהתמודדו עם דברים מהסוג הזה בשירות שלהם".

מהניסיון שלך, איך אתה ממליץ ללוחמים שיחזרו מחרבות ברזל לעבד את הדברים שחוו?

"אני חוויתי את רוב החוויה והתהליך שעברתי לבד עם עצמי והקושי שליווה אותי הרבה שנים היה שלא הצלחתי לתקשר את עצמי לסביבה שלי ולא הרגשתי מובן. אני חושב שיש חשיבות מאוד גדולה בלעבד ולעבור את תהליך השיקום יחד עם קהילה תומכת ומודעת.

"כל אדם צריך למצוא את הדרך לטפל בעצמו, ואני לא חושב שיש פתרון שמתאים לכולם אבל כן מאמין שכל אחד צריך למצוא את המסגרת המתאימה לו. אני מאמין שהשילוב של קהילה, חברים, ומשפחה בתהליך הטיפולי בשביל לייצר יותר ויותר רגעים של ביחד הוא מאוד מועיל במצבים כאלה, וגם הם צריכים ליווי, תמיכה והכוונה".

לצפייה בסרט >>> לחצו כאן