דיוקן ספרותי: "חיפה התאימה לסמי מיכאל כמו כפפה ליד"

"הוא הוריד אותי בכיכר סולל-בונה ונסע להחזיר את הטנדר. נדמה היה לי שאני רואה את הטל הצונח כמעטה של חסד על הואדי הנם, רוחץ את הגגות, שוטף את המדרכות. הייתי קלילה כמרחפת על מרבד קסום. עברתי על פני רחוב קיסריה ולא השגחתי בפינות האפלות שהיו מעירות בי פחדים בלילה תמיד. לא זרה אני בשכונתי, בעירי, בעולמי. הנה גדלתי וצמחתי והכל בא אל קרבי, ים ובתים ושני חתולים זקורי זנב וריחה של מאפיית פיתות. ואני כענן בואדי, אופפת הכל בהילוכי, את החלומות של הישנים ואת המחשבות של הערים".

הפסקה הזו, זרם מחשבתה של גיבורת הספר 'חצוצרה בואדי', אחת מתוך רבות הדוגמאות המציגות את יכולות הפרוזה, הדמיון, העומק הרגשי, בריאת הדמויות והחיבור העמוק לעיר חיפה בכלל ולואדי ניסנאס בפרט של הסופר יקיר העיר חיפה, סמי מיכאל ז"ל, שהלך השבוע לעולמו בגיל 97.

על כתיבתו מיכאל ז"ל זכה לאורך השנים בפרסים ואותות רבים, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (פעמיים), פרס נשיא המדינה לספרות, פרס עגנון, פרס ברנר ועיטור אנדרסן.

"הוא היה פטריוט ישראלי אבל לא ציוני, יהודי אבל גם ערבי, קומוניסט בחד"ש וגם שירת בצבא, שפת אמו הייתה ערבית אבל הוא כותב בעברית שיוצרת ישראליות ייחודית. סמי גילם בגופו את כל המורכבויות של החברה הישראלית", מסבירה פרופסור ניצה בן דב, כלת פרס ישראל לחקר הספרות העברית והכללית ומי שכתבה על יצירותיו של מיכאל ז"ל. יחד איתה ננסה לרדת לעומקם של ספריו, בהם שזר סיפורים על חייו והעיר חיפה, ודרכם להכיר את אישיותו.

על מה סמי כותב בספרו 'חסות?'

"זה אמנם הספר השלישי שהוציא אבל בעצם הראשון שהוא פרוזה רחבת ממדים", מסבירה בן דב.

העלילה מתרחשת בחיפה על רקע יום הכיפורים כאשר חבורה של אינטלקטואלים קומוניסטים, יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים, מערבבים ביניהם קשרי חברות, מין ופוליטיקה. "הוא מצביע על כל המתחים הרדומים בין יהודים וערבים במפלגה הקומוניסטית שלכאורה היא סמל לדו קיום ואחדות. את דמות העיראקי בספר, סמי שם במלחמת יום הכיפורים וזה לדעתי מהסיבה שהוא עוד לא רצה לגלות את עצמו באופן ישיר, ולכן מתגלה לנו רק דרך זיכרונותיה של אשתו".

'חסות' ראה אור בשנת 1977, 4 שנים אחרי מלחמת יום כיפור. ב-1979 מיכאל מוציא את 'חופן של ערפל'. "הגיבור שם הוא רמזי, שנמצא בבגדד של שנות ה-40 המאוחרות, חבר במפלגה הקומוניסטית, רדוף, ובסופו של הרומן הוא בורח ועולה לישראל. כלומר, סמי מתאר את הדי המלחמה של 48' בישראל, שהגיעו לבגדד ויצרו מתח בין ערבים ויהודים. אם ב'חסות' הוא הדחיק את הגיבור שלו, אז שנתיים מאוחר יותר, עם הצלחת 'חסות', הוא מעז להביא את עצמו כדמות הראשית".

חצוצרה בואדי: "סמי כותב אהבה בצורה הכי יפה שיש"

בשנת 1987, הספר שמזוהה איתו הכי הרבה, 'חצוצרה בואדי', יוצא לאור. חצוצרה מסמלת את אלכס, אחד מגיבורי הספר, יהודי שעלה לישראל מברית המועצות, ו'ואדי' מסמל את הודא, ערבייה ילידת המקום, כאשר בין שניהם מתפתח רומן. "תראה את היפוך התפקידים", מציינת בן דב. "הערבייה היא הואדי, היא המקום, היא השורשית, האסלית והחצוצרה, הסמל ליהודי, היא זו שפולשת למרחב".

איך את מסבירה את הפופולריות של הספר?

"זה סיפור אהבה, וסמי כותב אהבה בצורה הכי יפה שיש. מעבר לזה, היפוך התפקידים, יצירת דמויות אמינות שהזהויות שלהן מבטאות מתחים אותנטיים בחברה, והכנסת אלמנטים פוליטיים-חברתיים לתוך ספר שעדיין מצליח להישאר קליל, הפך אותו לספר שהיה חגיגה ללמוד אותו באוניברסיטה".

בהמשך, מיכאל מוציא את 'ויקטוריה', 'הכנף השלישית' ו'מים נושקים למים', עד שבשנת 2005 יוצא הספר 'יונים בטרפלגר' – ספר יוצא מן הכלל עקב העלילה שמגוללת את סיפורו של זאב אפשטיין, גבר ישראלי עשיר ומצליח, בן לאמא ניצולת שואה שמגלה בגיל 17 שהוא מאומץ והוריו המיתולוגיים הם פלסטינים שנמלטו מחיפה בשנת 1948.

"בספר הזה הוא מתווכח עם ספר 'השיבה לחיפה' של הסופר ע'סאן כנפאני, שהיה קיצוני וטען שצריך מלחמה בין שני העמים וסמי מקיים עמו דיאלוג. בסוף העלילה, גיבור הספר הישראלי נוסע לבקר את אמו שבורת הרגל ברמאללה, ובדרך מתנפלים עליו ילדים שמנענעים את המכוניות שלו והוא אינו מגיב, לא רוצה לדרוס אותם. לעזרתו נחלץ אחיו הערבי שנשכב עליו ובסוף שניהם מוצאים את מותם. אני קוראת לזה 'אחים בדם', כי גם ביולוגית זה נכון אבל גם מבחינת המוות, מבחינת דמם שהתערבב בעת המוות".

 מה לדעתך מיכאל ז"ל היה רוצה שנלמד ממורשתו הספרותית?

"שנעשה שלום, ואיך נעשה? גם לו לא היה מתכון לזה אבל שתהיה לנו הבנה עמוקה על קבלת האחר".

בצוואתו של מיכאל ז"ל הוא ביקש שישרפו את גופתו במקום לקיים הלוויה. "אם הייתה לו מצבה, מה היה כתוב עליה?", אני שואל את ניצה והיא משיבה: "סמי מיכאל, יהודי ערבי, שוחר שלום".