אסף רון מתרפק על כל הודעת פירגון שקיבל לאחר האירוע הענק לציון 60 שנה. הוא מוקסם מהחיים המשותפים בחיפה, אך גם מפוכח: "גם אם אהיה פה עוד 10 שנים לא אראה שלום. שלום מצריך סידור מדויק של כוכבים"
יומיים אחרי מופע הענק שארגן בית הגפן לציון 60 שנות פעילותו אני פוגש בבניין האבן היפהפה ברחוב הציונות, את מנכ"ל המוסד ב-13 השנים האחרונות, אסף רון, והוא מקריא לי הודעות שקיבל כפידבק מהאירוע. "תודה על ערב מרגש שהצליח לייצר מציאות מקבילה לכל מה שמתרחש ומזכיר שאהבה ואמפתיה מנצחים כל יצר רע", מחזקת הודעה אחת ואחרת אומרת "היה כל כך מרגש, היה קצה אור של תקווה בכל החושך מסביב".
הפידבק הזה מרגש אותך?
"כן, ואני אגיד למה. אחרי ה-7 באוקטובר מחקרים מראים שהדבר הכי מסוכן במצב שלנו זה אובדן התקווה, כי בלי תקווה, לא יבואו לתוכניות של בית הגפן ובלי בית הגפן, יהיה הרבה יותר גרוע", הוא אומר ומוסיף במבט מפוכח, "גם אם אהיה פה עוד 10 שנים אני לא אראה את השלום. שלום מצריך סידור מדויק של כוכבים, זה תהליך כל כך קשה שלא קורה בקלות. תפקידו של בית הגפן הוא לתת כלים לחיים משותפים ולשמר את התקווה".
פתרון הסכסוך זו אולי תקווה גדולה מדי על מוסד יהודי-ערבי שמתמקד בשאיפות חשובות וריאליות כמו לפייס, לקרב, לפשר ובעיקר להכיר בין הצדדים. "זה מרגש אותי שבא ילד יהודי לתוכנית הנוער שלנו ובהתחלה הוא חושב שכל הערבים שונאים אותו כי ככה לימדו אותו. אחרי חצי שנה, הוא רואה שוואלה, זה לא כך. זה לא אומר שהוא יפסיק לפחד או שאין טרוריסטים אבל הראייה שלו טיפה התרחבה וזו המטרה שלנו – להיות מרכז תרבות מחנכת, מאפשרת שיח, מרחיבת דעת".
המטרה לבשה ביטוי מוחשי לפני יומיים באירוע שיא בשם "אדבר איתך – אהבה אחת, שתי שפות" שהתקיים בהיכל האודיטוריום אל מול 900 איש שמילאו את המקום.
כל הקהל שהגיע למופע, זה לא קצת לשכנע את המשוכנעים?
"אני צריך כרגע לתחזק את המשוכנעים", הוא פולט אנחה שמסתירה בתוכה תסכול, "חלק גדול מהם עבר תהליך כמוך וכמוני מאז ה-7 באוקטובר של אובדן החמלה כלפי הצד השני והסתגרות בצד אחד. צריך להחזיר אותו לנקודת הפתיחה ויותר מזה, לחשוף כמה שיותר אנשים לפעילות שלנו כדי להרחיב בטיפה את תפיסת עולמם. זה הכל".
"גליק קפץ ומשרד התרבות בעקבותיו"
אמנם רון מבקש בסך הכל לחשוף קהל נוסף לפעילות המוסד בכדי להרחיב את דעתם אך העליהום ורמת ההתנגדות לפעילות המתוקצבת מכספי העירייה עלתה דרמטית בשנים האחרונות. הסערה האחרונה סביב אירוע השקת הספר "אפיגורון" שעוסק באבלם של שני אבות, יהודי וערבי, הביא להוצאת המפגש מבית הגפן והעברתו למבנה אחר. אותו דבר קרה גם באירוע תרבות פלסטינית שזכה לתגובות עוינות והפגנת נגד ביום האירוע. המשותף לכולם – שי גליק, מנכ"ל בצלמו, שעומד מאחורי ההפרעות לקיום אירועים אלו במוסד.
"יש בבית הגפן מאות אירועים בשנה שעוברים בשקט אבל אנשים רואים רק מה שהתקשורת מציפה. ככה זה עובד. בית הגפן לא מחפש לעשות פרובוקציות, אירוע השקת הספר היה האירוע היחיד בעשר שנים שעבר מקום וגם העירייה הגנה עליו בתוקף כחלק מחופש הביטוי", הוא אומר.
אתה מרגיש במהלך הכהונה שלך שחופש הביטוי שלכם הצטמצם?
"בוודאי. ב-2010 תיאטרון הקאמרי עלה עם הצגה בשם 'השיבה לחיפה' של הסופר ע'סאן כנפאני שמגוללת סיפור על זוג פלסטינים שברח משכונת חליסה בזמן מלחמת 48' ומשרד החוץ שלח אותם בגאווה לוושינגטון שיציג מול קהילות יהודיות. 7 שנים אחרי, ב-2017, העלנו את אותה הצגה רק בערבית. שי גליק קפץ ומשרד התרבות בעקבותיו רצה לבדוק את הטקסט, זה בדיוק תהליך צמצום חופש הביטוי שאני מפחד ממנו".
"הכי מסוכן במצב שלנו זה אובדן התקווה, כי בלי תקווה לא יבואו לתוכניות של בית הגפן ובלי בית הגפן, יהיה הרבה יותר גרוע"
נראה שמאז הקמת המוסד בשנת 1963 בית הגפן עוסק בסכסוך הכי נפיץ במדינה, מציג תוכן שנוגע בקרביים של השסע וכתוצאה מכך מוצא עצמו בין לבין – בין השמאל היהודי שרואה בו בית לדעותיו, לימין שיקרא לו בוגד, בין המגזר הערבי שמשתף איתו פעולה לבין זה שרואה בו ממסד ציוני.
"המטרה שלנו היא להיות גם וגם ולא או או", הוא מסביר, "הפעילויות שלנו הם צעד קטנצ'יק, התחלה לפתרון הסכסוך אבל גם הוא לא מספיק בפני עצמו כי אין מספיק בית הגפן בארץ. הרבה מאד מהפעילויות של עמותות שעוסקות בנושא הן בזבוז כסף כי הן עובדות לטווח הקצר. אנחנו עובדים לטווח ארוך כי דרוש תהליך ארוך שיוכל להביא לשינוי עמדות".
"הויכוח הוא על נרטיבים, לא על היסטוריה"
ההיסטוריה נקבעת על פי עובדות אבל העובדות נתונות לפרשנות, מתפצלות לסיפורים, מרכיבות נרטיבים, לפעמים כאלה שעומדים בסתירה אחד לשני. "הוויכוח הוא על נרטיבים, לא על היסטוריה", מחדד רון, "במדינה שלנו עדיין יש פחד לכבד את הנרטיב האחד של השני ובית הגפן אומר שחשוב שנכיר את הנרטיבים במרחב ונכבד אותם. אני רוצה ללמוד מההיסטוריה – מהסכסוכים בין ישראל לגרמניה, יפן וארה"ב, גרמניה ורוסיה ולהסתכל קדימה ולהגיד 'אין מצב שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ייפתר', פשוט לא יכול להיות".
מה סוד הקסם של חיפה שבה כן מצליחים לשמור על חיים משותפים?
"בזמן מלחמת העצמאות אבא שלי סיפר לי שכשהוא היה בן 17 הוא נשלח לתלות פוסטרים בערבית שקראו לערבים לא לעזוב את בתיהם. זו העיר היחידה בישראל שצמחה כעיר מעורבת. ראש העיר הראשון, חסן שוקרי, עבד קשה כדי לשלב את היהודים בחיפה של אז ובעיקר בזמן שהבריטים הפכו את חיפה לעיר נמל ותעסוקה נוצרו קשרים עסקיים-מסחריים בין יהודים וערבים שהצמיחו את ה-DNA שנמצא פה עד היום. בחיפה קיימת הליבה שיודעת לשים את האירועים הקשים מאחוריה ולכבד אחד את השני".
