"אמא שלי החזיקה אותי ביד כשהיא קיבלה כדור בראש ומתה" 

לקראת יום השואה החל היום (ראשון) ביקרנו בעמותת יד עזר לחבר ופגשנו שתי שורדות, אסתי ליבר ומניה הרמן, ששיתפו כל אחת, את סיפורה. בעמותה יערכו כמדי שנה את טקס יום השואה, שהשנה יהיה בסימן אחדות העם ויעסוק בקשר שבין טרגדיות השואה לבין הטרגדיה הנוראית שפקדה את מדינת ישראל ב-7 באוקטובר.  

שמעון סבג, מנכ"ל ומייסד העמותה, אומר שהשנה האירוע קיבל ממד נוסף. "בעקבות התקופה הקשה והלא פשוטה שממשיכה לעבור על כולנו – מלחמה וירי טילים על ישראל כבר למעלה משבעה חודשים – השנה לצערנו מתווסף ליום החשוב הזה ממד נוסף של כאב גדול ועצום", הוא אומר, "הקריאה 'לעולם לא עוד' מהדהדת כיסוד קיומנו כאן, על האדמה הזאת של מדינת ישראל. היא מאחדת אותנו בגורל משותף בל יימחה. גם ב-7 באוקטובר קמו עלינו לכלותינו ורצו רק להשמיד אותנו, והנה אנחנו עדיין כאן כואבים, עצובים, מתגעגעים, אבל עדיין עומדים זקופים ובגאון ממשיכים לומר 'לא עוד'". 

"הייתי רק בת שלוש וחצי ורצתי אחריה אל תוך היער"

נפגשתי עם אסתי ליבר, ניצולת שואה, בחדרה שבעמותה. היא הראתה בגאווה את תמונות הנכדים הקטנים והילדים שתלויות על הקיר. קולה של ליבר נסדק כשהיא מדברת על קורותיה בזמן השואה.

"בפולניה זה היה אסון. אמא שלי החזיקה אותי ביד כשהיא קיבלה כדור בראש ומתה", היא נזכרת בכאב, "רחל אחותי רצה ואני אחריה. הייתי רק בת שלוש וחצי ורצתי אחריה אל תוך היער. סליחה שאני נחנקת ובוכה". 

ליבר, 90, פגשה לראשונה את מי שיהיה בעלה, מוטק'ה, בבית היתומים בפולין, "חשבו שאני נוצריה כי אני בלונדינית. אמרו לי לדבר רק פולנית. בבית היתומים ראיתי פעם ראשונה את מוטקה, הוא ישר התיישב לידי". דרכיהם נפרדו ורק לאחר שעלו ארצה, חברה משותפת שידכה ביניהם. הם גידלו שלושה ילדים שהעניקו להם נכדים. את מוטק'ה איבדה ליבר לפני שנה.

את זוכרת מה היה? 

אני זוכרת הכל, את כל מה שעברתי. השנה היתה 1942 כשאמא נרצחה. ראיתי איך מניה אחותי השנייה רצה ונופלת וגם אחותי הגדולה פולה לא שרדה. למעשה, אף אחד מהמשפחה לא ניצל, מלבד אחותי רחל ואני. הייתי קטנה אבל הפחד היה כזה גדול. כל הזמן אחותי אמרה לי 'את תישארי בחיים, רק אל תשכחי מה עברנו פה'". 

אירועי ה-7 באוקטובר מזכירים את מה שעברת? 

"בפולניה היה יותר גרוע, השואה היתה הרבה יותר גרועה, זה לא דומה. פה יש ניצולים, שם היה נורא". 

מי שלא היה מסוגל ללכת מיד ירו בו

המפגש עם מניה הרמן, 92, ניצולת שואה מרומניה גם היה בביתה. לפני כמה שבועות היא נפלה ומאז נעזרת במטפלת שמלווה אותה. יש לה שני ילדים, נכדים ונינים והיא מדברת בצורה רהוטה: "את השואה אני לא שוכחת, כל מה שהתרחש בעבר, זה כאילו היה לפני חודש". מניה מציירת וגם כתבה ספרים בנושא השואה, בהם היא מתארת מה עברה שם. היא נזכרת: "גירשו אותנו מהבית, אי אפשר לשכוח את זה. בציור אני יכולה להביע את עצמי. יש לי זכרונות לא נעימים מהילדות. בשנת 1941 הגיעו שני חיילים תוקפנים וציוו לעזוב את הבית. הלכנו ברגל מספר חודשים. מי שלא היה מסוגל ללכת מיד ירו בו".

אירועי ה-7 באוקטובר מזכירים קצת את מה שעברתם? 

"אני יודעת שמשווים את זה, מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר היה אסון גדול, אבל אי אפשר להשוות בין שני האירועים. במשך 3 שנים חווינו את השואה, היינו במחנות ריכוז, לא היה מי שיגן עלינו, לא היתה מדינה, לא היה כלום. לא רופאים ולא תרופות, כל פעם חליתי במחלה אחרת. אמא שלי ישבה על ידי והתפללה שאשרוד. למרות שהייתי ילדה חלשה וקטנה מבחינה פיזית, מבחינה מנטלית קלטתי וזכרתי הכל. ברוך השם שרדתי מכל הצרות והמחלות". 

מה את עושה כל היום? 

"אני כתבתי ספרים ועכשיו המחשב החבר הכי טוב שלי, אני מציירת ציורים עם העכבר".