סימה בתיה פרידמן, בת ה-90, בחרה שלא לשתוק. את סיפורה היא מקפידה להעביר לדורות הבאים, מגיעה לבתי הספר של הנכדים ועונה לשאלות של הילדים הסקרנים. על הגירוש מביתם ברומניה כשהיתה בת שש; על החדר הטחוב בו הצטופפו 14 נפשות באוקראינה; על היציאה היומית לרחובות כדי לקושש נדבות ועל העלייה ארצה. המשפט שבכותרת מתייחס ל-7 באוקטובר: "זה העיר אצלי את כל הזיכרונות מהתקופה ההיא", היא אומרת
"אני ניצולת שואה. בגיל שש וחצי גורשנו מביתנו", מספרת סימה בתיה פרידמן בת ה-90 בביתה שבשדרות קיש, "זה היה ערב שבת או חג. אימי הכינה במהירות אוכל, זמן להוציא כסף מהבנק לא היה והוריי, חמשת אחיי ואני הוכנסנו לרכבת בהמות בלי אוויר. נסענו בלי סוף, הרבה מאוד זמן, עד שהגענו לעיירה אטקי שבסרביה. על העיירה עבר פוגרום, לא נשאר שם יהודי אחד. אבי נכנס לבית הכנסת, על הקירות היה כתוב בדם 'כל יהודי שנכנס, שיאמר קדיש', פעם ראשונה שפגשנו בכל כך הרבה מתים. אבי השתתף בהלוויה המונית, בקבר אחד, קבר אחים".
לפני קבורת ההמונים, פרידתה ממשפחתה עם העלייה לארץ והטרגדיה שנצרבה בה, הייתה סימה ילדה בת 7 בעיר בוקובינה וטרה דורנה שברומניה, כשהגיעה מלחמת העולם השנייה לפתחה בשנת 1941. "הייתה לי ילדות נהדרת עם בית וחצר גדולה שבה הסתובבו כלבים, ברווזים, תרנגולים, גינת ירק. עד שיום אחד, ערב חג, הודיעו לנו שאנחנו צריכים להתייצב בתחנת הרכבת. לא הבנו מה קרה ולמה מגיע לנו עונש כזה", היא נזכרת.
לאחר העצירה באטקי, הרכבת הגיעה לתחנת היעד בעיר מוגילב-פודולסקי שעל גדות נהר הנייסטר שבאוקראינה. "אחי הגדול מצא חדר טחוב ורטוב וגרנו שם עם עוד משפחה, סך הכל 14 נפשות. אימי הייתה בהריון, אבי יצא מדי יום לשוק למכור גרביים שאחיותיי היו סורגות ובתמורה מביא הביתה לחם. אני ושני אחיי הקטנים היינו מסתובבים יום יום מדלת לדלת לבקש אוכל ונדבות.
"היה חורף. היה שלג. הלכנו בבגדים קרועים וברגליים עטופות סמרטוטים. כולנו חלינו בטיפוס. היה בלתי אפשרי לטפל בתינוקת שנולדה והיא נפטרה. אחי הגדול נשאר לטפל בנו בזמן שאבי היה חולה מאוד. לאחר זמן מה, גם אחי נפל למשכב, חלה בטיפוס ושהה בבית החולים שישה שבועות וחזר צנום כמו שלד. לא היו לנו מים להתרחץ, התמלאנו כינים ופצעים איומים בראש. החדר היה מלא פשפשים ואב המשפחה השותפה היה אדם אלים ואכזרי. מדי פעם היינו מתגנבים החוצה לרחוץ בנהר הנייסטר. בחדר ההוא, חיינו במשך 3 שנים".
"עד היום אני לא ישנה בלילות. הזכרונות כל הזמן חוזרים אלי"
המלחמה מסתיימת. סימה ומשפחתה חוזרים לרומניה רק כדי לגלות ששכנם הגוי השתלט על ביתם. הם גרים בבית הספר היהודי והוריה מחליטים לשלוח את אחיה ואותה לבתי ילדים. בסוף 1947 אחיה והיא עולים על אוניות שמטרתן עלייה לארץ ישראל. "היינו 15,000 ניצולי שואה בשתי האוניות אבל האנגלים תפסו אותנו בדרך והובילו אותנו לקפריסין, שם שהינו באוהלים כשלושה חודשים ושם חגגתי יום הולדת 14. במתנה, קיבלתי חפיסה שוקולד משליח מארץ ישראל".
עד כמה השואה מלווה אותך היום?
"עד היום אני לא ישנה בלילות. הזכרונות כל הזמן חוזרים אלי", היא אומרת וחותכת לנושא אחר, רמז לכך שהנושא כאוב מדי בשביל לדבר עליו. "כל היום היא מתקשרת אלינו לשאול אם אכלנו, אם אנחנו רעבים, היא מכינה לנו, לכל הנכדים, קופסאות אוכל שניקח הביתה", מעידה נכדתה קרן הנוכחת בשיחה.
ב-1948 מגיעה סימה לארץ. לאחר שנתיים הוריה מגיעים גם והם משתקעים בחיפה. פה היא פוגשת את אפרים בעלה ויחד יקימו משפחה המונה שלושה ילדים, עשרה נכדים ועשרות נינים. "הם החיים שלי", היא אומרת כשקיר מלא בתמונות נכדיה נמצא מאחוריה, "בכל הזדמנות שיש לי אני מספרת להם על מה שעברתי. אני מאוד גאה בהם ואוהבת אותם".
איך את חווה את יום השואה בצל המלחמה?
"עברתי את השואה אבל שואה כזאת לא עברתי", היא משיבה, "כל יום זה כאב לב. מה שעשו לילדים, לחיילות, לזקנים, לתינוקות. בשואה, השמידו את משפחתה של אימי אבל זה היה מרחוק ופה ממש קרעו משפחות אחד מהשני. זה העיר אצלי את כל הזיכרונות מהתקופה ההיא".
סימה ממשיכה לספר את סיפורה לכל דור דור ונדמה שהנכדה קרן מוקירה את החלטתה שלא לשתוק. "הניצחון שלי, בתור נכדה שלה, סבתא הייתה מגיעה כל שנה לבית הספר כשהייתי קטנה לספר את הסיפור שלה ובשנה שעברה היא הגיעה לבית הספר של הבן שלי. זה יפה לראות את הילדים הקטנים שואלים אותה לגבי השואה", אומרת קרן ואני שואל את סימה מה היא עוד מאחלת לעצמה לעתיד, "לעצמי לא הרבה. מאחלת שהחטופים יחזרו והמשפחות יתאחדו. כמו שהמשפחה שלי הייתה תמיד ביחד, בטוב וברע, ככה אני מאחלת למשפחות החטופים".
