הנער שפתח בשביתת רעב כדי שהוריו יסכימו שיתגייס להכשרה

באתר "יזכור", אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל אשר הוקם כגלעד לכל אחד מהלוחמים והלוחמות שנפלו בארץ ישראל ומעבר לגבולותיה – ולזכר כולם כאחד. הביקור באתר דומה להליכה בשבילי האבן של בית העלמין הצבאי אשר מובילים אל קברי החיילים עליהם מונחות מצבות, וכל המצבות דומות זו לזו ולכל אחת מהן הסיפור האנושי שלה.

מיותר לציין שמכולן עולה אותה עצבות. באתר, כמו בבית העלמין, נשמעים גם הד חייו של החייל שנפל וגם הד מותו. לבקר באתר הזה, פירושו להלך במסדרונות הארוכים של המוזיאון ההיסטורי שלנו, המובילים אותנו מפרק אחד בתולדות המדינה אל משנהו. וכל הפרקים נוגים, מפני שאנו רואים אותם כאן מבעד לדוק התוגה על הנופלים, וכל הפרקים הללו מדברים אלינו מתוך סיפור חייהם של הנופלים במילים שיש בהן גם מתחושת ההישג ומגאוות העצמאות.

באתר יש כמה מנועי חיפוש וניתן לחפש חללים לפי שמם או הכינוי שלהם, מקום מגוריהם לפני הנפילה, או על פי פרטים על הנפילה. מנוע חיפוש אחר הוא לפי בתי העלמין, בו ניתן למצוא חלל על פי שמו, או על פי תאריך פטירתו. עוד מנוע חיפוש הוא לפי אנדרטאות ואתרי הנצחה. בעמוד לזכרו של כל נופל מסופר סיפור חייו, יש מקום להוסיף הקדשות וזכרונות וכן אפשרות להדליק נר לזכרו.

בבית העלמין הצבאי בחיפה קבורים 1780 חללים. החלל הראשון שנקבר בו הוא טוראי שמואל אונגר והאחרון הוא סמ"ר נדב כהן, שנפל לפני חודש וחצי במלחמת חרבות ברזל. אונגר היה  בנם היחיד של לאה ויוסף וזהו סיפורו כפי שמוצג באתר: אונגר נולד ב-11 ביוני 1930 בחיפה ועוד מימי ילדותו התבלט באופיו העצמאי ובעמידה על דעתו. הוא החל ללמוד בבית-הספר העממי בנוה שאנן, אך בכיתה ד' דרש בכל תוקף להעבירו לבית ספר אחר וכך הועבר לגימנסיה ביאליק. 

בהיותו בן 13 נכנס לשורות ההגנה, היה פעיל במחנות העולים ואחר כך בתנועה המאוחדת. אונגר נשא בלבו שאיפות של הגשמה חלוצית ולכן עזב את הגימנסיה למרות הצלחתו בלימודים, והלך ללמוד מלאכת מסגר חשמלאי, על אף הפצרות ההורים לסיים את לימודיו.

כעבור שנתיים עזב את העיר ויצא להכשרה מגויסת באשדות יעקב ובכפר גלעדי. כדי להישאר ולפעול בתפקיד שרצה בו הציג עצמו כבן 18, אם כי היה רק בן 16. הוריו, בדאגתם לבנם יחידם, דרשו לדחות את גיוסו בשל גילו הצעיר, אך הוא פתח בשביתת רעב עד שהסכימו. מספרים עליו שהיה בלתי נרתע ואמיץ בכל דרכיו ופעיל וער לכל הנעשה בארץ. שמואל השתתף בהעלאת מעפילים אל החוף, בעלייה לביריה, ולבסוף עלה עם הגרעין שלו להתיישבות במעיין ברוך כשהוא רק בן 17.

בפרוץ מלחמת העצמאות צורף אונגר למשמר נע של אנשי פלמ"ח לאורך צינורות המים, עורק החיים החיוני שבנגב. בסיסם היה בקיבוץ תקומה. ביום ל' בכסלו תש"ח, 13 בדצמבר 1947,  באחד מסיורי קו המים, שנעשו במכונית פתוחה, חמישה אנשים בחוליה שהיו נתונים לסכנת מארב תמידית, הותקפו וכל החמישה נפלו אחרי עמידת גבורה בקרב הנואש. גופותיהם נמצאו ונקברו בבית אשל.

אונגר השאיר אחריו מכתבים רבים בהם באה לידי ביטוי השקפת עולמו ואמונתו שבחר בה ללא רתיעה. כאשר נפל בן דודו יהודה ליטמנוביץ אשר אהבו והוקירו, כתב: "הינחמו, כי למען עמנו נפל, למען שלומנו, למען קיומנו, למען בניית הארץ וגאולתה, ומלחמה הרי היא מלחמה, ובמלחמה נופלים קורבנות…" וכן ידע את הסכנות שמולן עמד הוא. בין הראשונים היה בקרב חבריו לכל החלטה ובין הראשונים נפל.

בתאריך ו' באלול תש"ט, 31 באוגוסט 1949, הועבר טוראי שמואל אונגר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה ולנצח הוא ישא את התואר – החלל הראשון שנקבר בבית העלמין הצבאי בחיפה.

לאתר יזכור לחצו על הקישור.