כיכר החטופים החיפאית התמלאה לפנות ערב במאות אנשים שהגיעו להביע עידוד והזדהות עם בני משפחות החטופים. החיבור ליום השואה שחל השבוע היה בלתי נמנע, אך כרמית פלטי קציר התרכזה בהווה: "ה-7 באוקטובר עדיין כאן, הוא לא הלך לשום מקום וגם אנחנו לא"
כ-300 אנשים הגיעו הערב לרחבת הפסנתר שהפכה לכיכר החטופים החיפאית כדי להביע עידוד ותמיכה במשפחותיהם של 132 החטופים הנמצאים בשבי בעזה כבר 216 ימים.
בין נציגי משפחות החטופים היו אורה גזית ובועז זלמנוביץ' שאביו זלמן נחטף ונרצח בעזה, דודיו של החייל החטוף עומר נאוטרה, משפחות החטופים של עודד ליפשיץ ואברהם מונדר המבוגרים וכרמית פלטי קציר, שהיא אחותו של אלעד קציר ז"ל שגופתו חולצה על ידי צה"ל מחאן יונס ובתם של אברהם שנרצח ב-7 באוקטובר ושל חנה קציר ששוחררה במסגרת העסקה.
הקשר ליום השואה שחל בתחילת השבוע הורגש והוזכר על ידי אסנת גץ, דודתו של החייל החטוף עומר נאוטרה: "בזמן שסבי התחבא ביערות הוא תפר לעצמו על הבגדים את מטבעות הכסף היחידים שנשארו לו. כשהוא שרד ועלה לארץ, הוא חילק מטבע לכל נכד. אחותי אמנית. היא התיכה את מטבע הזהב ויצרה את סמל החטופים כדי לחבר את השואה שעברנו בעבר לשואה הזו שאנחנו עוברים היום. עומר עלה לארץ והתנדב לצבא בעקבות סיפוריו של הסבא הפרטיזני שלו והיום, לשמחתי או לצערי, אבי לא בחיים כדאי לראות את הנכד האהוב שלו חטוף בעזה".
"ה-7 באוקטובר עדיין כאן, הוא לא הלך לשום מקום וגם אנחנו לא", אמרה כרמית פלטי קציר שעלתה לנאום אחריה והתרכזה בהווה, "אלו הם הימים הנוראים בין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות. הימים האלה מחייבים אותנו להסתכל בעיניים פקוחות לרווחה על העבר, בו לא היתה לנו מדינה, על העתיד בו חייבים להפוך את המדינה הזו שקמה לראוייה לאזרחיה הטובים, אבל בעיקר חייבים להסתכל על ההווה. בהווה שלנו 132 מאיתנו אינם איתנו. הם בעזה, מופקרים בידי הגרועים שבאויבים. אויבים שיכולים להחליט כל שנייה אם יחיו או ימותו.
"כל זה לא קורה על אדמת גרמניה הנאצית. זה קורה במדינה ריבונית שארגון טרור חטף את אזרחיה. מדינה ריבונית אמורה להיות מדינה חזקה. חוזקה לא נמדד רק ביכולתה לכתוש ולמוטט, הוא נמדד ביכולתה להקשיב למי שמשרתות על הגבול ומתריעות. הוא נמדד במוכנות הצבא לתרחישי אימה, בתוכנית מדינית אמיתית שמגינה על האזרחים ולא בהעברת כספים שמועברים ומטפחים ארגון טרור. הייתי אומרת שזה לבכות על החלב שנשפך, אבל מה שנשפך הוא דם. יותר מדי דם. מדינה חזקה היא מדינה ששומרת על ערכיה שבשבילם הוקמה, להגן על חיי אזרחיה, לקדש את חייהם. 132 אנשים אהובים, בני משפחותינו, שני פעוטות, נמקים בעזה כבר 7 חודשים. האם מדינת ישראל באמת לא יודעת לעשות זאת ולא יכולה להציל אותם? אני מסרבת להאמין בכך. אמי חזרה אלי, אני יודעת שעסקה אפשרית. אנחנו שומעים מהבכירים ביותר שהיא אפשרית ומונחת על השולחן. יש מי שכל פעם מטרפד זאת, לפעמים הוא קורא לעצמו 'גורם מדיני בכיר'".
גם עו"ס ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים דיברה והזכירה את יום העצמאות שפתח: "אני מתייבשת בשם החטופים והחטופות שעדיין שם, בשם המשפחות שהסבל שלהם לא יכול להיות מתואר על ידי מילים ומול החטופים שכבר לא יחזרו בחיים. האם זו גזירת גורל? לא. האם יש לנו זכות לחגוג את יום העצמאות בעוד חטופינו נמקים בשבי?".
