היום, כשהוא מוחזק 218 יום בשבי החמאס בעזה, מציין עודד ליפשיץ את יום הולדתו ה-84. "הוא הסבא רבא היחיד בעולם שמוחזק בשבי", אומר אחיינו גדי עמיחי שמשוכנע שהממשלה עושה תרגיל מסריח ובעיקר דואגת לשרידותה, אבל מקווה שאת יום הולדת 85 הם יחגגו יחד

עומר מוזר פרסום: 16:05 - 11/05/24
גדי עמיחי (מימין) ודודו עודד ליפשיץ החטוף | צילום: באדיבות המשפחה
גדי עמיחי (מימין) ודודו עודד ליפשיץ החטוף | צילום: באדיבות המשפחה

"ב-7 באוקטובר, כשדוד שלי, עודד ליפשיץ שמע את היריות המתקרבות, הוא אמר ליוכבד אשתו 'יוכק'ה יש מלחמה!' וסגר את דלת הממ"ד ונעל אותה. המחבלים שחדרו לניר עוז הגיעו לביתם בין הראשונים. 5 יריות חדרו את דלת הממ"ד, אחד הכדורים פגע לעודד ביד בעודו מחזיק אותה. יוכק'ה הייתה במיטה מחוברת לחמצן. הם סימנו לה לקום ולבוא איתם. גלגלו אותה בתוך שטיח ולקחו אותה על אופנוע בין שני מחבלים שוכבת בניצב לכיוון הנסיעה, כשכל אותו הזמן היא צופה במחבלים אחרים כשהם גוררים את עודד הערום ומשאירים אותו שוכב ומדמם בפתח ביתם שמאוחר יותר הועלה באש. לקחו אותה לתוך עזה בעוד האופנוע קופץ כל הזמן. כשהגיעו לשטח עירוני, אזרחים עזתיים 'תמימים' הכו אותה. היא הוכנסה למנהרה יחד עם עוד 20 אנשי הקיבוץ, אך עודד לא היה איתם. היא הייתה בטוחה שהוא מת". 

את המונולוג הזה מגולל גדי עמיחי, אחיין של יוכבד ששוחררה לאחר 17 ימים במסגרת העסקה הראשונה ושל עודד שעדיין מוחזק בשבי החמאס בעזה, כבר 218 יום. היום, 11 במאי, זהו יום הולדתו ה-84 של ליפשיץ ועמיחי שופך אור על מה שאירע באותה שבת שחורה. 

ליפשיץ נולד בחיפה ב-1940 וסיים את לימודיו בבית הספר הריאלי. היה עיתונאי שסיקר נושאים אידיאולוגיים, חברתיים ומדיניים, פעיל חברתי ומפלגתי, נמנה עם הגרעין המייסד של קיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה.

"הוא הסבא רבא היחיד בעולם שמוחזק בשבי", הוא אומר, "ביום חמישי, יומיים לפני אותה שבת, הם היו אצלנו בבית ועודד ניגן בפסנתר, שיחק עם הנכדים, ובאותו ערב בשיחה ביננו, הוא אמר לי 'אני בן 83, זו לא תהיה טרגדיה אם אמות מחר אבל בכל זאת יש עוד דברים שאני רוצה להספיק בחיים שלי'. מאז עברו שבעה חודשים ואני לפעמים תופס את הראש ומתלבט אם המציאות הזו היא אמיתית או הזייה".  

איך מתמודדים עם העובדה שעודד מציין יום הולדת בשבי? 

"מה אני אגיד? זה לא ייאמן, אני מאד מקווה שזה יגמר במהרה", הוא אומר, "לנו המבוגרים שמבינים את הזוועה הזו, קשה לנו. הילדים שלי תופסים את זה אחרת ובמיוחד הילד שלי בן ה-6 שאמר לי אתמול בבוקר שלדוד עודד יש יום הולדת ונחגוג, ונשמח, ונחשוב כאילו שהוא פה איתנו". 

אתה רואה מצב שהמדינה לא מחזירה את החטופים? 

הוא פולט אנחת תסכול לפני שהוא משיב. "לי זה נראה שהממשלה עושה תרגיל מסריח ובעיקר דואגת לשרידותה יותר מהחזרת החטופים. כל פעם יש סיפור אחר שאומר שרק אם נעשה ככה וככה אז החטופים יחזרו. לרפיח אם רצו, יכלו להיכנס כבר לפני שלושה חודשים. מורחים את העניין כמו מסטיק בזמן שהחטופים שלנו נהרגים והחטופות שלנו נאנסות". 

אתה מרגיש שנרמלנו את המצב שיש חטופים אבל החיים "חייבים להימשך"? 

"כן, לגמרי. אנשים עונדים את סיכת החטופים הצהובה אבל ממשיכים לבלות בקניונים, לשבת בבתי קפה והכל כאילו כרגיל בזמן שחייהם של 132 חטופים ומשפחותיהם תקועים עדיין ב-7 באוקטובר. כמה זמן עוד אפשר להמשיך עם המצב הזה?" 

השאלה שהוא שואל נענית על ידו. "אני מקווה שאת יום הולדת 85 ועוד לפני אנחנו נחגוג איתו בבית. אם הוא רק יודע כמה הילדים והנכדים והנינה שלו עושים בשביל השחרור שלו, הוא היה גאה בהם. התפוחים לא נפלו רחוק מהעץ".