סמ"ר שלו דגן, לוחם בגדוד 51, נהרג בשבת השחורה מטיל RPG באזור קיבוץ נירים. לעופרי ריינר, אחותו, קשה לספר עליו. היא עדיין מתמודדת עם מה שקרה לה באותו יום, שהחל במנוסה מהמסיבה ברעים והסתיים 12 שעות מאוחר יותר עם הידיעה שאחיה נעדר. "יקח הרבה זמן עד שאצליח לעבד ולעכל את היום האחד הזה, הנורא הזה", היא אומרת, "אבל אני לא נותנת לזה לשקוע ולא להטביע אותי"

בשעה 18:00 לערך נכנסה עופרי ריינר לביתה לאחר 12 שעות של מנוסה. כשהיא מפוייחת ומפוחדת, היא רק רצתה להיכנס למקלחת. כבר שעות שהיא חולמת על זרם המים שישטוף ממנה את תלאות היום, שיעזור לה לעכל את מה שעברה מ-06:30 בבוקר, אך אחותה הצעירה ממהרת לחבק אותה וללחוש באוזנה "אח שלנו נעדר". עולמה קרס.
"המקריות ההזויה גורמת לי להרגיש שהכל היה כתוב מלמעלה", היא אומרת שבעה חודשים לאחר אותה שבת שחורה, "ה-7 באוקטובר היה היום שבו אני ניצלתי ממסיבת הנובה ואחי שלו מת. בסוף השבעה אחותי שצעירה ממני בשנתיים חגגה יום הולדת ובסוף השלושים היה יום הולדת 20 של שלו ושל אחיו התאום עומר. המשפחה כל כך שלובה בתוך זה, כולם מתמודדים עם כל כך הרבה קרעים בתוך הכאב שאי אפשר להסביר בכלל מה כל אחד מאיתנו מרגיש. אני לא יודעת מה המקום של אבא שלי בתוך הדבר הזה, מה מקומה של אחותי. כמות הכאב שכל אחד מאיתנו צריך להכיל, שולחת כל אחד מאיתנו למסע עצמאי בתקווה שתהיה איזו התקרבות והתנקזות אחר כך. מרגיש לי שזו הדרך הכי בריאה לנסח את זה", היא אומרת ועיניה מתמלאות בדמעות.

ריינר, 21, השתחררה בדיוק לפני חודש מהצבא, לאחר שירות של שנתיים ושמונה חודשים כלוחמת חילוץ והצלה ומפקדת בפיקוד העורף. היא נולדה וגדלה בשכונת רמת אלון, למדה ביסודי בבית הספר אלון, בחטיבה עברה לרעות וסיימה את התיכון במגמת תיאטרון בויצו. כשהייתה בת שבע הוריה התגרשו ואביה נישא בשנית לאחר שנה לפלור דגן מקרית ים, לה היו שני בנים תאומים, עומר ושלו. מאז, הבנות היו על ציר חיפה-קריות, כשכולם נוסעים יחד לטיולים, חוגגים יחד חגים, שתי משפחות שהתמזגו והילדים גדלים כאחים ואחיות לכל דבר.
"מאותו רגע ובמשך שבועיים החיים של כולנו הפכו לסיוט עלי אדמות", פותחת ריינר פצע כואב, "רק ביום שני בערב סיפרו לנו שאח שלי, שהיה לוחם בגולני בגדוד 51, נהרג. רק עכשיו, לאחר שבעה חודשים, אני מתחילה לפתוח דברים ולשאול את פלור מה קרה לו. הייתי כל כך בתוך הכאב שלי, בתוך הסיפור שלי, ולא הייתי מסוגלת לשמוע או להכיל כלום. שלו היה באזור קיבוץ נירים, איפה שהשופל הגדול הרים את הגדר. הם היו תשעה חיילים מול נהרות של מחבלים. הוא, המ"פ, הנהג ועוד לוחם היו ביחד ברכב אחד ובאזור השעה 07:20 אבד איתו הקשר. ירו על הרכב RPG והוא מת. לקח שבוע עד שקברו אותו".
למה בעצם לקח כל כך הרבה זמן?
"כל פעם אמרו לנו 'מחר, מחרתיים' והבנו שהוא לא מופיע ברשימת הנעדרים ולא ברשימת ההרוגים של אף גורם ממשלתי. בדיעבד אנחנו יודעים להגיד שהיו 900 גופות במחנה שורה שלא היה להם שם, או סימון והגופה של שלו היתה במצב רע. הם לא ידעו אפילו לזהות אותו. ואני בתוך הדבר הזה, חוזרת מהנובה עם כאב ענק, עם חוסר יכולת לעבד שום סיטואציה אחרי שניצלתי מהמוות, ואני עוברת למוות. במשך שבועיים שלמים אני מרגישה שהמוות ישב אצלי בבית, אכל איתי ארוחות, ישב איתי בשבעה, כי לא הייתי מסוגלת להפריד בין מה שאני עברתי מול מה שהוא עבר. זה הרגיש לי כמו מולקולה דביקה מדי שאני לא יכולה להפריד, ומשם, מן הרגשה שאני לא מצליחה להכיל את כל הניגודים האלה, את הרצון שלי לחיות, ואת הרצון שלי לשמוח על זה שאני חיה, מול הכאב של המוות של אח שלי, מול האשמה שאני מרגישה על כך שאני חיה".
fight flight or freeze
זו היתה בסך הכל מסיבת הרייב השלישית של ריינר, אליה יצאו ביום שישי חמישה צעירים, חיפאים וקרייתים ברכב אחד. בתכלס היא הצטרפה כי היתה דלוקה על תימור, אחד משני הבחורים בחבורה שכללה גם את אביעד הנהג ואת יעל – אותם הכירה רק באותו ערב – ואת נסטיה חברתה הטובה ביותר. הם הגיעו לרעים בסביבות השעה 22:00 ותכננו להישאר עד שבת אחר הצהריים. רק שלמחבלי הנוח'בה של החמאס היו תכנונים אחרים לגבי איך תסתיים עבורם אותה שבת.
כשהחלו הטילים, אתם מבינים שזה חריג?
"לא, אנחנו לא מבינים כלום. אני שירתי את רוב השירות הצבאי שלי בזיקים, החברים שלי שנפצעו הם מגדוד תבור שהיה מוצב שם, אז מבחינתי טילים זה דבר שבשגרה. חשבנו שתוך שתיים-שלוש דקות זה מפסיק ואנחנו ממשיכים לרקוד. אני זוכרת שנסטיה ואני היינו שאננות, החלטנו לפתוח מוזיקה ולרקוד ליד הרכב, עד שהמסיבה תחזור. אבל לתימור, זה שהייתי דלוקה עליו, התחיל התקף פוסט טראומה שהוא סוחב מהשירות הצבאי וזה הרגע שבו הבנו שיש דחיפות לצאת משם כמה שיותר מהר. פנינו לצפון, עד לנקודה בה פגשנו מולנו טנדר לבן שהתחיל לרסס את כל מי שמסביב".

מבחינת לוחות זמנים, המחבלים הגיעו לאזור המסיבה רק לאחר שעה.
"אבל עד שאתה מתחיל לאסוף את הציוד, לארוז את עצמך ולקח לנו זמן למצוא אחד את השני ולמצוא את הרכב בחנייה. גם לצאת מכביש העפר לקח הרבה זמן וכשפנינו לצפון, כדי להתקדם לכיוון חיפה, היינו רכב מאחורי הטנדר הלבן שכיתר אותנו. הוא עשה מן סוג של צ'ק פוינט כזה והתחיל לרסס את כל מי שהגיע אזור. לא ידענו שאלו מחבלים".
איך הגבתם?
"הנהג שלנו עשה את פניית הפרסה של חייו, בזכות זה ניצלנו. הוא עשה יו טרן ופגע ברכב אחר, אך המשכנו לנסוע לכיוון דרום. הגענו לכניסה לבארי, שם גם קרה נס שאני נאחזת בו. נעצר לידנו רכב והם שואלים: 'תגידו, זוכרים את התאונה שעשיתם צפונה מפה, זה אנחנו. יש מצב שאנחנו מחליפים פרטים?'. אנחנו, שלוש הבנות שיושבות מאחור, מתחילות לצעוק ולהתעצבן עליו, 'למה נראה לך שזה הזמן להחליף פרטים?'".
אתם פותחים רדיו, אתם מבינים שישראל תחת מתקפה?
"אנחנו לא פותחים רדיו בכלל, אבל מטפטפים אלינו לאט לאט פרטים. הדבר הראשון שעשיתי ב-06:30 זה היה להתקשר לסבתא שלי ולהגיד לה 'סבתוש, יש טילים, אבל הכל בסדר, אני בדרך הביתה', רק בשביל להרגיע אותה. אני בעצמי לא ידעתי מה הולך לקרות. עדיין לא הבנו שהם פרצו לישראל".
מה כן חשבתם על הטנדר הלבן?
"חשבנו שזה פיגוע. פתחנו מעין ולוג ויש סרטונים בהם אנחנו מדווחות בשאננות ובציניות שהיה פיגוע בצפון ועכשיו אנחנו בדרך לדרום. אני חושבת שזה ה-coping managing (התמודדות וניהול; ח"ה) של כל ישראלי באותו רגע – כי פשוט לא היה לנו שום דרך להתמודד עם החוויה – היתה לצחוק על כך. זה גם מה שעזר לנו בסוף לעבור את זה ביחד. תוך כדי אני גם מתקשרת לאבא שלי – חמושה בכל השטיקים מהצבא של איך להיות מוכנה לכל דבר – אומרת לו שיש לי find my iphone ומבקשת ממנו לפתוח את שלו כדי שיראה בדיוק לאן אני הולכת. בדיעבד אבא ודודה שלי פתחו מפות טופוגרפיות, ישבו בחדר רחוק מסבתא שדאגה יותר מדי כי היא היתה דבוקה לטלוויזיה וניסו להבין לאן אני מתקדמת, כי הרי נסענו לדרום".
בואי נחזור לנודניקים שביקשו פרטים.
"קצת נודניקים, אבל בזמן שהנהגים החליפו פרטים, יצא רכב מבארי ואמר לנו לא להיכנס לקיבוץ כי יש שם מחבלים. בזכות העיכוב הזה לא נכנסנו לקיבוץ, אבל גם הבנו שאנחנו מכותרים משני הצדדים. זה היה נס גלוי מאוד חזק שדובק בי עד היום".
איך מקבלים החלטה מה לעשות?
"משם חזרנו לחניון רעים כי לא היתה ברירה אחרת. תחשבי על צומת T, כשחניון הנובה הוא בעצם השביל שניצב לכביש שבו את או נוסעת לצפון, או לדרום. השביל הזה הוא צוואר בקבוק צר צר, כשמצד אחד שלו יש ירידה קטנה ועלייה למן יער עם עצים גבוהים ודקים ובצד השני שדה תפוח אדמה פרוס, ענק, מוקף בפרדסים. כשחזרנו לחניון התעכבנו שם כי הכל היה פקוק, עד שהתחילו לירות על הרכב. ניסינו לעקוף דרך השדה, אבל זה היה שדה תלמים, מוכן לזריעה. החול רך, אין שום סיכוי לרכב רגיל לנסוע שם, אלא אם כן אתה 4X4. הרכב נתקע והדבר היחיד שנותר לנו לעשות זה לקחת את הדברים שלנו ולברוח".

וגם אז לא הבנתם את ממדי האסון?
"בדרך לבארי היינו עדיין באפס יכולת קליטה. ההורים מתקשרים מאוד מודאגים, גם החברים ובני הזוג במן בוסט של הודעות. להם מתחיל לחלחל מה קורה כי הם רואים בטלוויזיה, אבל אנחנו עוד לא יודעים בכלל מה אנחנו עושים. זה בדיוק השלב שבו בן אדם בוחר להיות ב-fight flight or freeze (מצב של הילחם או ברח), זו בדיוק הבחירה שעומדת בפניו".
"כאילו לקחו את כל נערי הפרחים של שנת 2023 ופשוט הוליכו אותם במדבר"
עוד בזמן מנוסתם ברכב לצפון, הם ראו המונים בורחים לבדם מבלי לדעת לאן, לכן הם החליטו שלא משנה מה הם לא יעזבו אחד את השני, הם תמיד ישארו יחד. אך התוכנית השתבשה והחמישייה התפצלה. ריינר ונסטיה החלו לצעוד בשדה התלמים כשהן מנותקות מהשאר.
לאן?
"אין לאן, אין כיוון, הולכים עם ההמון. זה פשוט הרגיש כמו יציאת מצרים, רק עם אנשים צבעוניים להפליא, כאילו לקחו את כל נערי הפרחים של שנת 2023 ופשוט הוליכו אותם במדבר. ככה זה הרגיש לי, הכל הרגיש נורא סוריאליסטי. כאלף אנשים הולכים בלי מים, בלי יכולת לדעת לאן. היה שוטר אחד לא חמוש שהוביל אותנו וגם הוא בעצמו לא ידע לאן".
המרחבים עצומים, אתם מאוד חשופים. זו מטרה נעה.
"מאוד מאוד חשופים. כשאני מנסה לעבור את זה עם הפסיכולוגית שלי, מנסה להיזכר בדברים שאמרתי, שהרגשתי, שחשבתי בכל החמש שעות האלה, אני לא מצליחה. יש לי חורים שחורים בעלילה. אני מנסה להבין על מה דיברתי, עם מי – כלום. לא עולה לי ואני מאמינה שלאט לאט זה יפתח ואתחיל להרגיש איזשהו חיבור לשלב הזה. כי הלכנו 3 וחצי שעות שאני לא זוכרת מהם כלום. רק לאחר 19 ק"מ התחברנו שוב כולנו".

איפה הם היו?
"אביעד הנהג ברח ליער והסתתר שם במשך 6 שעות. ואם תימור לא היה דואג כל הזמן לעדכן אותו ולשלוח מיקום בלייב ואז לשלוח מתנדב שיחלץ אותו מהיער, גם אביעד לא היה נמצא. תימור ויעל ברחו לכיוון אחד ואנחנו ברחנו לכיוון אחר, ואם אני לא הייתי מתקשרת אליו ודואגת כל 3 דקות לבדוק איפה הם, לאן הם מתקדמים ואם הם רואים את נקודות הציון בדרך שאנחנו רואות כדי שנוכל להתחבר, כנראה גם אותם היינו מאבדים בשלב מסוים. האנושיות היא מה שגרמה לכולנו להידבק ביחד וגם היכולת שלי – בגלל שהייתי לוחמת בצבא ומפקדת, היכולת לשים את הרגש בצד, לנתק אותו ולהפוך רק למבצעת – איך לעשות ובאיזו דרך – היא מה שעזרה לי לעבור את המשוכה הנפשית הזו ולהתחיל לפעול אוטומטית. בדיוק כמו שדורשים מחייל בשדה הקרב. את זה אני זוקפת לזכות הצבא, זה חלק בלתי נפרד ממי שאני".
הזכרת ניסים שקרו לכם.
"היו כמה ניסים גלויים וסמויים. הנס העיקרי מוביל אותי עד היום ובגללו יש לי קעקוע של תפוז על היד".
ספרי.
"הלכנו צמאים, מיובשים לגמרי ועצרנו מדי פעם ליד ברזי השקיה חקלאיים. ניסינו לשטוף את הפה ואת הפנים, אך המים היו מלוכלכים ולא ראויים לשתייה. לקראת הקילומטרים האחרונים הגענו לפרדס פומלות והתחלנו לקטוף בהיסטריה. תימור היה היחיד שהצליח לקלף את הפומלה ולחלק לכולם פלחים. אנחנו נותנים ביס והפומלה יבשה, חסרת טעם, ומהתסכול ירקנו אותה וזרקנו הכל על הרצפה. המשכנו ללכת עד שהגענו לפרדס של תפוזים ירוקים. אף אחד לא נגע בהם, כולם היו בטוחים שאנחנו הולכים להתאכזב כמו עם הפומלות ואני נאחזתי באופציה של אולי כן ולמה לא. התחלתי לקלף והתפוז היה חמוץ ומתוק במידה המושלמת. התפוז הכי טעים שאכלתי בחיי ובהתלהבות התחלתי לקלף ולחלק לכל מי שלידי. אנשים סביבנו שומעים ומתחילים לקטוף תפוזים וכולם מרווים את צימאונם. זה סיפור יחיד שרציתי לחרוט על הגוף שלי, כי לדעתי הערבות ההדדית והאנושיות שגילינו שם, היה הדבר הכי מדהים שיש".
אותה ערבות הדדית ששטפה את המדינה באותה יום.
"נתקלנו בה גם מיד לאחר שהגענו ליישוב פטיש, למן מקלט ציבורי ענק. עם ישראל כל כך חיבק אותנו. משפחות שלמות הביאו למקלט סירים של חמין וג'חנון ופשוט הניחו אותם באמצע. כולנו באותו רגע נראינו המומים לגמרי, מפוייחים ובהלם והם רק רוצים לתת ממה שיש להם. היינו כ-200 או 300 איש בתוך המקלט ולאט לאט התחילו לזרום עוד אנשים".
הלכתם שעות ברגל, פגשתם צבא בדרך?
"לא פגשנו שום צבא, לא היה שום צבא. הפעם היחידה שראינו צבא זה היה מ"פ שלי כמה חודשים קודם בפיקוד העורף, שהגיע עם כמה חיילות מהגדוד בשביל לוודא שאנחנו בסדר, כדי לאבטח אותנו. והוא רואה אותי, בבגד ים לבן, אחרי מסיבה, מלאה בנצנצים עם שיער הפוך. באותו רגע צחקתי על הסיטואציה – כל ההתנגשויות, כל הסופר נובה של הדבר הזה, היה בדיוק ברגע הזה".
ומשם בעצם פינו אותכם לבאר שבע.
"70 איש נדחסו לתוך אוטובוס שהביא אותנו לבאר שבע. חלק בוכים, חלק ממלמלים, חלק קוראים לעזרה, אחרים שואלים אם ראינו מישהו או משהו. אני יושבת ליד נסטיה, מסתכלות על הדרך וזה היה כמו לראות סרט אימה בעיניים. את רואה חיילים שמתחילים לכתר את כל העמדות וכל הצירים, רואה גופות בצד הדרך, רואה משטרה והכל הרגיש כל כך מנותק מהמציאות. שתינו, שהיינו כל כך צחקניות וכל כך ציניות לאורך כל ההליכה, ברגע שהתיישבנו באוטובוס והבנו שאנחנו אחרי זה, הרשנו לעצמנו להוריד דמעה אחת. היא דמעה, אני דמעתי, אנחנו מחזיקות אחת לשנייה את היד, מנסות לנחם אחת את השנייה בתוך הדבר הזה".
תוך כדי גם תיעדתם?
"חברה שלי תיעדה, אני פחות מתעדת, אני יותר בשיחות תמידיות עם כולם, להרגיע ולהסביר שאנחנו במקום בטוח וחייבים להמשיך ללכת. אבל כן, יש לנו חלקים מתועדים".
כשיצאת מבאר שבע לכיוון צפון הצלחת להוציא אנחת רווחה?
"לא היה שום רגש חיובי לאורך הנסיעה. אנחת הרווחה היתה כשהגענו לבאר שבע לבית של חברים, שם הרגשנו שאפשר שנייה לנשום. זה היה בית עם שלוש ילדות קטנות, כך שאי אפשר היה לדבר יותר מדי. אנחנו כולנו מוכי הלם והזוג הזה רק רוצה לעזור. השפה שלי רועדת ואני רק רוצה לבכות, לכן לקחתי את הכיסא שלי ועברתי לקצה השני של המרפסת, רחוק מהם כדי שאני אוכל להוציא הכל, את כל מצבור הרגשות שגרמו לי לא להבין מה קורה לי בגוף. אני מייבבת בבכי חסר אונים לגמרי, כאילו נשבר בי משהו, עד שהילדה הכי קטנה הגיעה אלי וכשהסתכלתי לתוך העיניים שלה, הבנתי מה אני ראיתי. ראיתי את התמימות שלי שנשברה, מול שלה שעדיין קיימת. ההרגשה הזו שאני כנראה כבר לא אהיה אותו דבר ומכאן והלאה זה הולך להשתנות, שם היה הרגע המשמעותי ביותר עבורי".
"הרמנו שוט לכבודו. לחיי החיים, לחיי המוות, שני ניגודים שמחזיקים אחד את השני ביחד"
את החזרה לחיפה עשו שלוש הבנות במושב האחורי ברכב של אבא של אביעד שהגיע להחזיר אותם הביתה. היא לא זוכרת הרבה מהנסיעה, אבל כן זוכרת את הרדיו בפול ווליום משדר מלחמה ואיך האבא משלים לבנו את כל הפרטים שקרו אותו יום. "הוא מספר על איזו מסיבה בדרום ואנחנו לא מבינות שזה אנחנו", היא משחזרת, "אנחנו יושבות שלושתנו מאחור, כמו גוויות, מסתכלות על הדרך ולא מוציאות מילה מהפה".
ואז הגעת הביתה ושמעת את הנורא מכל. ספרי על שלו.
"שלו הוא הילד הכי כריזמטי שתפגשי בחיים שלך. היה לו ניצוץ שלא היה לאף אחד. עומר ושלו היו תאומים כמו יין יאנג כזה. הוא היה הכי מצחיק בחבורה של כולם. החברים שלו שבאו לשבעה וישבו איתנו כל בוקר וערב היו קוראים לו 'שלו אווירה', כי הוא היה תמיד מביא את החיוך שלו, את הצחוק שלו לתוך המפגש. ביום השני של השבעה החברים הרימו שוט לזכרו וזה היה מן לחיי החיים, לחיי המוות, שני ניגודים שמחזיקים אחד את השני ביחד.

"אני לא אשקר שלדבר על שלו זה בין הדברים שהכי קשים לי, זה אפילו יותר קשה מלדבר על הנובה, כי אני מרגישה שזה משהו שאני עדיין עוברת. התהליך של האבל הרבה יותר קשה מתהליך העיבוד של מה שעברתי, כי את זה אני לפחות יכולה לתפוס בראש. אני לא מצליחה עדיין להסתכל על תמונות שלו ולהבין שהוא לא יהיה. עברו שבעה חודשים ואני עדיין רואה אותו ברחוב, אני מסתכלת על אנשים שדומים לו, אני מדברת אליו וחולמת עליו בלילה, זה משהו שיקח הרבה זמן עד שאצליח לעבד ולעכל את היום האחד הזה, הנורא הזה ביחד".
את כל כך וורבלית, יש לך יתרון עצום על אנשים שהם עצורים ומופנמים.
"אני מודה לאלוהים על זה שיש לי ערוץ כל כך בריא עם הנפש שלי. אנשים שמחוברים לאמנות אלו הם אנשים שיש להם ערוץ תקשורת בריא עם הגוף והם יכולים להוציא את זה החוצה. אני מרגישה שדברים נפתרים ונפתחים אצלי בצורה הרבה יותר נכונה ויפה, כשהעולם רואה את זה. ואני מרגישה מספיק בנוח להיות אותנטית וחשופה ולהגיד את כל הדברים שאני אומרת פה, כי רק ככה אני יודעת שאני מגיעה למשהו טוב עם עצמי".

ספרי על האמנות שלך.
"היום ההוא יצר כל כך הרבה ניגודים שהייתי אמורה להכיל בתוך הגוף שלי ומהשקיפות הזו התחלתי לצייר, לבטא את עצמי, להוציא החוצה. בעבר הייתי כותבת המון, אבל בסיטואציה שנוצרה, המילים הרגישו לי ישירות מדי לתוך התת מודע ולא הייתי מסוגלת לגעת. הייתי מחזיקה דף לבן, מנסה לכתוב וכל כך מפחדת ממה שאני עומדת לכתוב. הייתי חייבת למצוא איזשהו ביטוי והתחלתי לצייר. לא ציירתי בעבר. המקום הזה הפך להיות המקום היחיד שבו אני מצליחה להשקיט את הנפש ולהתעסק רק בלברוא לעצמי מציאות שהיא יפה ואסתטית. זה הפך להיות הכוח שלי".
את לא תהיי כאן ביום הזיכרון וביום העצמאות.
"אני נוסעת לארה"ב, אני הולכת להתחיל במסע הסברה בקליפורניה. גם שם אני לא מתכננת כלום, אלא להיות עם עצמי. אני מרגישה שזה יהיה יום אותו אצטרך לעבור לבד, לא בתור אחות שכולה ולא בתור ניצולת נובה ולא בתור נפגעת פעולות איבה ולא בתור כלום. אני צריכה לעבור אותו בתור רצה חופשייה, ילדה בת 21 שצריכה להבין מה היא הולכת לעשות עם החיים שלה".
איך הגעת לזה?
"הכרתי בקליפורניה אדם יקר מאוד שלקח אותי תחת חסותו והצליח ליצור קשרים עם כל מיני ארגונים גדולים שם. קוראים לו נחום פטרזל, מוזיקאי ישראלי שעבר יחד עם אשתו לארה"ב לפני די הרבה שנים. אשתו מנהלת את קמפ רמה שזה מחנה קיץ יהודי רפורמי ואני הייתי שם לפני חודשיים לריטריט. באקט הכי ספונטני שיש, עשיתי שם את ההרצאה הראשונה שלי בתיכון של הבת שלהם, וזו היתה הצלחה מסחררת. החיבור היה כל כך עוצמתי והבנתי שזו הדרך שלי להביא את הסיפור של אחי ושלי לכמה שיותר אוזניים".
את מעוררת השראה.
"יהודי התפוצות כל כך צריכים לשמוע את הקול ממקור ראשון שמספר את הכאב שיש בעם ישראל, אבל גם את היכולת שלנו להתרומם. בזכות אנשים חזקים שהצליחו להרים אותנו, להקים חוות טיפוליות, לעשות אירועים כדי להושיט לנו יד לעזרה – וזה לא מובן מאליו בכלל – רק בזכות זה אני עומדת כאן היום ואין שום סיבה שאחרים לא יראו את זה גם. כי בחדשות מראים או רק דברים מזעזעים, או רק דברים מזעזעים יותר. אני חושבת שאני מביאה סוג של תקווה – התפוזים שלי זו התקווה שלי והאמנות שלי זו התקווה שלי והניסים שאני רואה לאורך כל הדרך הזאת, במקום לראות את הזוועות, זו דרך שהיא נכונה גם להסתכל על המציאות כרגע, כי היא כואבת".
מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה, האם השתנו לך החלומות?
"לגמרי. כנערה רציתי ללמוד פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה, להיות אקטיביסטית, להיכנס לסיעת נשים ולפעול לשוויון חברתי ומשם להגיע לפוליטיקה. ישראל בוערת בי, ציונות בוערת בי והאהבה למדינה תמיד בוערת בי, אבל כרגע המציאות כואבת לי מדי. אני לא קראתי חדשות מאז ה-7 באוקטובר. אני לא יודעת כלום על מה שקורה במדינה, מלבד מה שההורים שלי מספרים לי מדי פעם. אני לא מצליחה להכיל כלום ואני דואגת להימנע. אמרו לי 'האיראנים בדרך', עניתי בסדר והמשכתי להכין צמידים בחדר.
"אני מנסה להבין שאין לי איך לשלוט בזה ואם נמות, אז נמות. עכשיו אני פשוט במסע אחרי האושר שלי. אני חיה יום ביומו, לא מצליחה להבין לאן אני מתקדמת, רק יודעת שאני מתקדמת ורוצה להחמיא לעצמי על כך שאני לא נשארת במקום, לא נותנת לזה לשקוע ולא להטביע אותי. כרגע הבנתי שיש לי שליחות אחת בחיים והיא לספר את הסיפור שלנו לכמה שיותר אנשים ולחזק את ישראל הכואבת. לתת להם הצצה איך זה להיות כאן".
את עדיין דלוקה על תימור?
"(מחייכת) היינו זוג, היינו יחד, אפילו טסנו לארה"ב ביחד שזו היתה חוויה מדהימה, אבל כשחזרנו הבנו שהדרך שלנו צריכה להיות עצמאית ונפרדנו לא מזמן. הכל באמת בסדר. יש לי כל כך הרבה רגשות אליהם, אל החמישייה – חמלה ואמפטיה, הזדהות והתרגשות והם תמיד יהיו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי".
